רבי אברהם מרדכי אלתר

רבי אברהם מרדכי אלתר (ז' טבת ה'תרכ"ו, 25 בדצמבר 1865 – חג השבועות, ו' סיון ה'תש"ח, 3 ביוני 1948) האדמו"ר מגור במשך ארבעים ושלוש שנים, ממנהיגי היהדות החרדית, ממייסדי "אגודת ישראל" וראש מועצת גדולי התורה. מחבר "אמרי אמת".

בנו הבכור של האדמו"ר רבי יהודה אריה ליב אלתר מגור, ה"שפת אמת".

שלושה מבניו שימשו אדמו"רים בזה אחר זה: רבי ישראל אלתר, רבי שמחה בונם אלתר ורבי פנחס מנחם אלתר.Avraham Mordechai Alter2

תיאור מימי מלחמת העולם הראשונה

להלן תיאור שנכתב בידי סופר שאינו שומר תומ"צ (לעת עתה ציטוט חלקי) שנכתב בספר זכרונותיו מימי מלחמת העולם הראשונה (בהיות רא"מ בן 50 בערך) הארכנו בציטוט גם בחלקים הנוגעים לתיאור המצב בעיירה גור באופן כללי באותם ימים, ובתוך התיאור שזורה הצצה נדירה מכלי ראשון לתקופה נוראה ומלאת הוד זו:

כששבתי לווארשה הרציתי בועד האגודה דין וחשבון על־דבר בלוניה וחויתי את דעתי ואת דעת הרופאת, שיש לפתוח שם רק בית­­־תה שני. בשביל התושבים הנוצרים יסד ה"ועד העירוני" בית־מזון, ובבית־מזון מיוחד ליהודים אין צורך, מפני שכמעט לא נשארו בה יהודים כלל. עם זה לא יכלתי להתאפק ואמרתי לווירובוב:

– עתה הלא תראה, כי אך לשוא טענת נגדי בדבר פתיחת תמחוי יהודי. שלטון־הצבא פתר את השאלה על פי דרכו באופן יותר פשוט…

ווירובוב נכלם קצת, אבל כרגע אמר:

– אבל אין שאלה זו מקרית; קיימת היא גם בשאר מקומות. הנה בגורי־קלוואריה, למשל, פתח ה"ועד העירוני" תמחוי, במקום שהיו היהודים יכולים להתפרנס יחד עם הנוצרים. אולם שם יושב צדיק אחד, שהיהודים מעריצים אותו, והוא גזר, שמוטב ליהודים למות ברעב ואל יאכלו יחד עם הנוצרים.

– כמדומה שיודע אתה יפה כיצד ה"ועדים העירונים" הפולניים מתיחסים ליהודים, ועד כמה אפשר להאמין בספורי־המעשיות שלהם על דבר היהודים, — עניתי — בוודאי מבקש הועד העירוני גם שם להלחם בעזרת הרעב נגד "המשפטים הקדומים" המדומים.

– לא. עד כמה שהבנתי יסד שם הועד תמחוי יהודי… אבל איך שהוא, אם תמחוי יהודי או בלתי־יהודי, יודע אני רק את האחת: בעיר שוררת חולירה, התושבים היהודים רעבים, ישנה נחיצות בבית־תמחוי, ובעטיו של הצדיק אינו יכול להפתח.

Avraham Mordechai Alter1.jpg

ומתוך מהירותו הרגילה הוסיף:

– מהרה וסע לגורי־קלוואריה, חקור ודרוש לנעשה שם, התראה עם הצדיק והוכח אותו לדעת, שבשעה כזו אין נוהגים כך.

מאת האגודה הלכתי לפרץ. הוא הסביר לי, קודם כל, ש"הצדיק מגורי־קלוואריה" הוא הוא "האדמו"ר מגֶיר", הגדול באדמור"י פולין, שיש לו השפעה כבירה מאד כמעט על כל היהדות האורטודוכסית הפולנית. פרץ נזדמן עמו שתי פעמים, והוא הטביע עליו רושם של אישיות מיוחדת במינה.

פרץ השיא לי עצה, שקודם שאסע לגיר אתראה עם מי שהוא ממקורבי האדמו"ר, שיברר, לי את המצב השורר בעיירה ויורני אל מי לפנות שם וכיצד לבוא לפני הרבי. הוא צלצל מיד בטליפון לאחד מאדוקי חסידי־גיר, עשיר מפורסם בווארשה, וֶוגְמַייסְטֶר, וספר לו במה הדברים אמורים.

לשמע הדברים נבהל ווגמייסטר מאד. הוא הרגיש בזה עלילה על הרבי, בשעה זו כרוכה בכל עלילה טפשית סכנה רבה, תשובתו היתה, שיש ברצונו להתראות אתי תיכף, אבל מכיון שהוא שוכב חולה ואינו יוצא מפתח ביתו, הוא מבקש ממני לבוא אליו.

ווגמייסטר, זקן כבן שבעים וחמש, ועם זה חסון בגופו עדיין ומלא תנועה, המטיר עלי מבול של דברים: הוא ספר לי על דבר עבודותיו המרובות לטובת הכללי, אין לך מוסד יהודי שלא יהיה בו יושב־הראש, אין איש מפורסם, שלא יהיה ממכיריו וידידיו. אבל ביחוד הוא קרוב אל הרבי, האדם היותר קרוב אליו! באותו מעמד נמצא בנו, איש כבן ששים שנה בערך, ובלי התערב בשיחה הקשיב לדברי אביו מתוך יראת־הכבוד.

ווגמייסטר הזקן הודיעני, שהרבי עזב את גיר עוד לפני שלשה חדשים, ושהוא נמצא עתה בווארשה, ואפילו אם היה יושב בגיר לא היה מתערב בענינים חלוניים כבית־תמחוי. הוא רחוק מאד מעניני־העולם…

ראמ אלטר 002.jpg

כנראה הקדים ווגמייסטר טרם בואי אליו להודיע לרבי את כל ספור־המעשה על־דבר ה"עלילה" והפיל עליו פחד גדול. בשעה שנדברנו יחד צלצלו כמה פעמים מבית הרבי, וּווגמייסטר מסר לו כל מלה, ששמע מפי. אחותו של הרבי לא הסתפקה בכך, אף היא צלצלה בטליפון, ואחרי התנצלויות מרובות מצדה בקשה, שאסור לרגעים אחדים, למצער, אל ביתה. לא יכלתי להשיב פניה, והלכתי אליה בלוית בנו של ווגמייסטר. אחותו של הרבי, אשה באה בימים, חכמה ומתונה, בעלת דרכי־נימוס אריסטוקרטיים, חִכתה לי בכליון־עינים. מיד כשנכנסתי אל ביתה התחילה תיכף להוכיח לי, כי אחיה חף מכל "פשע" שהוא בנוגע אל ה״ועד העירוני" ולאגודה, ושלא היה מרשה לעצמו מעולם לצאת נגדם באיזו פקודה ועוד ועוד. נאום־הסנגוריה שלה עשה עלי רושם קשה מאד. זמן רב עבר עד שעלתה בידי להוכיח לה, שלמותר הוא להרבות אתי דברים על צדקת הרבי. עם זה התאמצתי להרגיע את רוחה ולברר לה שכל עלילה לא תוכל לצמוח מזה.

אז נרגעה קצת והתחילה מספרת לי על־דבר גיר:

– על עירנו עברו כל צרות התוכחה. קודם כל נעשו בה שמות נוראות על־ידי היריות. ימים שלמים המטירו עליה הגרמנים כדורים ומפצים. מי יודע כמה יהודים נהרגו – אין מספר להם! כשהתחילו היריות, מהרו לרוץ אל בית־הכנסת. נאספו שם קרוב לאלפים נפש. והנה הבקיע כדור אל בית־הכנסת, נקב את הגג ויגזור את השלחן ויטבע באדמה. גם לא נגע באיש! נס מן השמים. הלא צריכים היו הנאספים להשאר יושבים בבית־הכנסת. אבל פחד נפל עליהם וימהרו לנוס החוצה. והנה נפלה עוד פצצה אחת מפי תותח והרגה עשרים ושלשה יהודים בבת אחת. בכל העיר אפשר שנהרגו כמה מאות. מי יודע? אחרי־כן התחילו הרציחות, השדידות, הפוגרומים מצד החילים. המתחילים בדבר היו הרוסים, אחריהם הגרמנים, ובאחרונה שוב פרעות בידי הרוסים. בקצרה: אי אפשר היה לשאת את כל אלה. אבל קשות מכל היו העלילות, כמובן. אותן אי אפשר היה כלל לשאת. כל דבר קל העמיד את העיר כולה בסכנה.

– ומה בדבר תמחוי־חנם? — שאלתי — היש ליהודים צורך בתמחוי כזה?

– קשה להגיד, — ענתה כמסופקת — הלא הדבר תלוי בטיבו של התמחוי. למי?

– כמובן אני מדבר בתמחוי כשר בתכלית הכשרות, תחת השגחת הרב או סתם יהודי ירא־שמים.

– ה״ועד העירוני" כבר פתח תמחוי כשר, ואף־על־פי־כן לא הלכו היהודים לאכול שם.

– מדוע?

– דבר זה קשה לברר. צריך להכיר את עירנו. אנשים עניים ישנם בה למדי, אבל אין הללו עניים פשוטים. אלה הם היהודים החשובים ביותר, שקודם ישבו ב"חצר" על התורה ועל העבודה. יהודי כזה לא ילך לתמחוי־חנם של הועד העירוני, ולו גם יהיה בתכלית להכשרות. ישנם עוד הרבה בעלי־בתים יורדים. אבל צריך אתה לדעת, שבעל־בית יורד יבחר לו למות ברעב מלכת לאכול בתמחוי־חנם יחד עם קבצנים מחזירים על הפתחים וחלאת מין האדם. כל בעל־בית יורד מקוה, שתעלה בידו להשיג הלוואה, לקבל עזרה מקרוב, לשוב ולהיות חי נושא את עצמו. אבל אך ישפיל את עצמו וילך לתמחוי־חנם — הכל תם ונשלם והוא בקבצנים יתחשב.

– אבל האם ישנם בה אנשים פשוטים רעבים ללחם מלבד בעלי־ הבתים היורדים וכלי־הקדש? – שאלתי.

– ישנם, כמובן. אבל הללו יאכלו בכל מקום וכל מאכל אשר ינתן להם. ישנם אצלנו יהודים כאלה, שהשתתפו בעצמם בפוגרומים ושדדו רכוש אחיהם.

בדברי האדמו"רית הרגשתי את כל אותה קרירות־הרוח האכזרית אל העני הפשוט, הממלאה את חלל לבה של האריסטוקרטיה הרבנית.

ראמ אלטר 003בנו של ווגמייסטר שתק כל העת. כשיצאנו מאת הבית, ואני התכוננתי להיפטר מעליו, אמר אלי פתאום:

– בשובך מגֶיר צריך אתה להיכנס אל הרבי. צריך אתה לראותו! על דברתי, תראה דבר־פלא, תראה לפניך אדם, העומד למעלה מדרך הטבע.

ובקול נמוך, במבט־עינים נוצץ הוסיף:

– כלום יודע אתה מה טיבו? הוא שֵׂכל־העולם… די לי להגיד לך, שבכל ימי חייו, גם בהקיץ גם בחלום, לא הסיח אף רגע אחד את דעתו מהמהות שלו… הוא ממעט בדבור, אינו מדבר כמעט לא כלום, הוא שותק. אבל העיקר אצלו אינו הדבור, אלא התנועות. בכל רגע תנועה אחרת בפניו, ובכל תנועה שקועים עולמות שלמים של חכמה…

 

XII.

לגֶיר (גוֹרי־קַלוַריַה) עולה מסלת־ברזל צרה, שנבנתה מלכתחלה בשביל עשרות אלפי הנוסעים, הבאים להֵרָאות את פני האדמו"ר. בלעדיהם לא היה ענף זה של מסלת־הברזל יכול להתקיים.

מן העיירה פּיַסוטשנה החרבה למחצה, שגורשו התושבים היהודים מתוכה כשקרבו הגרמנים אליה, מתחילים עקבות הקרבות שהתחוללו שם זה לא כבר: חפירות, שבכות חוטי־ברזל, פחתים שנעשו על־ידי פצצות גדולות, בתים שרופים או הרוסים עד היסוד וכדומה.

גורי־קלווריה, עיירה לא קטנה, סבלה הרבה בתגרת המלחמות ועוד יותר מזה בסבת הפוגרומים המבהילים שנעשו בה על־ידי הצבא. בתים רבים כתליהם שבורים, וגגותיהם קרועים, חרבים ושוממים, שנִכָּרים בהם עדיין סימני פרעות. בכל זאת לא חרבה עדיין עיר זו כחורבן בלוניה. השוק שלם וחנויות הרבה פתוחות, וחנונים יהודים יושבים בהן, לכאורה-לפניכם תמונה רגילה של חיי היהודים בערים הקטנות. צבא אין בעיר. כנראה נטתה המלחמה לזמן מה לצד אחר, וכאלו שכחה את העיירה.

יהודי זקן, עני, שנזדמן לי ברחוב, הוליכני אל חצר הרבי – ארמון כהלכתו, מעונותיו לעשרות. עתה סגור שם הכל ותריסי־החלונות מוגפים. ניצוץ אחד של חיים נשאר רק בישיבה הפתוחה, בחצר התהלכו אחדים מבני־הישיבה צנומים כשחיפי־עץ, פניהם חשֵׁכות, ופאותיהם ארוכות, לבושי קפוטות סרוחות על הארץ.

הזקן הביא אותי אל בית־הכנסת. הבית גדול ומלא אור, אבל עזוב ומחוסר־נקיון. אל בית־כנסת זה חדרה הפצצה המעופפת בשעה שהתחבאו בו אלפי יהודים. הפצצה נקבה בתקרה פרצה גדולה, שעתה טחו עליה טיח. מלבד זאת אין לא בקיר ולא ברצפה שום סימן שיהא אפשר לשפוט על פיו היכן יצאה הפצצה מבית־הכנסת או נשארה בו. גם השמש ספר לי, שבבית־הכנסת לא נגעה הפצצה באיש, אבל כשרצו האנשים החוצה נהרגו מהם שלשה ועשרים איש.

כאשר שאלתי אותו לאָן חלפה הפצצה שנפלה אל תוך בית־ הכנסת, ענה דרך־סוד:

– אַ! אַ! הלא זה הוא הדבר… אין איש יודע היכן נעלמה!

מופת של מלחמה. מי יודע כמה אגדות נתרקמו מסביב לפצצה זו!

ווגמייסטר הציע לפני לפנות לשנים מתושבי גֶיר ממקורבי הרבי: הוכבּרג ווַורם.

את הוכברג מצאתי במחסן העורות שלו. זה היה יהודי בא בימים לבוש קַפּוטה של חסידים, אזור על מתניו, פאותיו ארוכות, מגיעות כמעט לשכמו, מצחו מקומט ועיניו פקחיות ונכאות. אתרי שספרתי לו את מטרת בואי, שלח תיכף לקרוא לוורם.

וורם, יהודי יותר קרוב להויות־העולם, ספר לי קודם כל את הקורות בעיר במשך ימי־המלחמה.

– מסביבות גיר נמצאים עשרה בתי־משרפות לבנים, ותשעה מהם הם של יהודים. בבתי־המשרפות האלה עובדים כעשרת אלפים פועלים.

– כשהתחילה המלחמה, התפשטה השמועה, שהפועלים מתכוננים לשדוד את רכוש היהודים תושבי־העיירה. השמועות הללו גברו ביותר. פעם אחת בא אלי פועל פולני, הטה אותי הצדה וילחש לי סוד באזני:

– משום ששנים רבות מצאתי את פרנסתי בין היהודים, רוצה אני להגן עליהם מאסון גדול. ידע תדע, כי בכל בתי־המשרפות נוסדה הסתדרות להכות את היהודים.

– מנין לך דבר זה? – שאלתיו.

– הדבר הוא פשוט מאד – ענני – אני עצמי הריני נמנה על הסתדרות זו, וגם נבחרתי לציר מבית־המשרפות אשר לנו. אם רצונך בזה אביא לך תעודה בכתב על כך.

אותה שעה התחילו מדברים בשוק בגלוי, שפרעות מתרגשות לבוא. הלכתי אל הרבי. הוא צִוַני להתראות עם שנים מבעלי בתי־המשרפות לוּקרֶץ ווויטליצקי ולשאול את פיהם מה לעשות. הלכתי אליהם, והם השיאו לי עצה, לבוא קודם כל בדברים עם שר־המחוז. כעבור ימים אחדים, כשבא אלינו שר־המחוז, סרתי אל לשכת־הסופרים אשר לו, הוא שלח מעל פניו את זקן־האכרים ואת השוטרים וישאלני:

– ספר לי בהתגלות־לב: מה נשמע אצלכם? מה טיבם של היחוסים ביניכם ובין הפולנים?

– יפים מאד… – עניתיו.

– הגיעו אלי שמועות, שהפולנים מתכוננים לבוז את רכוש היהודים.

– כן – אמרתי – יודעים אנחנו את הדבר. דבר זה משמש כבר שיחה לתינוקות בחוצות.

– ומפני מה אתה אומר, שאתם יושבים עם הפולנים בשלום ובידידות?

– ומפני מה אתה שואל, אם יודע אתה לשם מה הם מכינים את עצמם?

– הֵרָגע ולבך אל יפול עליך. ליום חגכם אבוא לכאן ובשום אופן לא אתן לפרוע פרעות.

בינתים באו אלינו גדודי־צבא, ותיכף התחילו הפולנים לנהל ביניהם תעמולה נגד היהודים. הלשינו הללו על היהודים, שהם עוסקים בריגול, שבמטפחותיהם הם נותנים אותות לגרמנים, ועוד עלילות כאלה. שני אינז'ינֶרים פולנים, שנצחו על מלאכת החפירות מסביב לעיר, הצטיינו בשנאתם העצומה ליהודים, הם בדו מלבם כל מיני עלילות על היהודים, הם צוו להטיל על היהודים בימי־השבתות את העבודה בחזקה ולהכותם. כשהייתי חבר במיליציה העירונית, פגש בי אחד מהם בלילה, ובקש להמיתני ביריה… בקצרה: האסון ארב לנו מכל עברים.

 

שבתי והלכתי אל הרבי, וספרתי לו את כל הנשמע. עם זה ספרתי לו, כי הקומנדנט של העיר, שר־הגדוד יֶיפרֶימוב הוא מכירי ומיודעי משכבר הימים.

הרבי הקשיב לדברי, ואחר כך אמר:

– עשֵה משתה גדול כיד המלך והזמן אליו את הקומנדנט עם כל פקידי־הצבא אשר לו, וגם את שני האינז'ינרים הפולנים, ובאמצע הסעודה, "כטוב לב המלך ביין", תפול לרגלי הקומנדנט ותספר לו את דבר כל מעשי־העול והרדיפות ותַראה באצבע על האינז׳ינירים, שהם רודפים את היהודים עד חרמה, ואז, אם ירצה השם, יעזור יושב בסתר עליון.

כאשר צוַני הרבי, כן עשיתי: ערכתי משתה נהדר ביותר, העליתי על השלחן מעדני־מלך, וממבחר היינות. הזמנתי את הקומנדנט עם כל פקידי השטַבּ שלו ושרי־החיל, קראתי גם לאינז׳ינירים, אבל הם לא נענו לי וימאנו לבוא. הקומנדנט עם פקידי־הצבא באו, אכלו ושתו, היטיבו את לבם וירוממו בפיהם את טיב המאכלים, וביחוד את המשקאות. כשכבר היו כולם במדרגת "בגלופין" התחלתי מספר להם, שקמו עלינו הפולנים להאבידנו, שהם מנהלים תעמולה בין החיל ומתכוננים לעשות פוגרום, שהאינז'ינירים מתנקמים ביהודים. בקצרה: שפכתי לפניהם את מר לבי.

כל המסובים הקשיבו לדברי בתשומת־לב. בעיני ייפרימוב נראו דמעות, וגם אל לב יתר המסובים נגעו הדברים. אולם איש מהם לא ידע כיצד לעזרני. אז התעורר שלישו של הקומנדנט ואמר, שהוא יקדם את פני הרעה.

– אנחנו נאסור על החילים להכנס בימי חגכם אל העיר; גם נתן פקודה חמורה, לבל יהין איש לנגוע ביהודים לרעה.

הקומנדנט הסכים לדבר. הוא מִלא את הבטחתו וימי־החג עברו, תחלה לאל, במנוחה גמורה.

אולם כעבור הימים הנוראים הלך ייפרימוב מאתנו. במקומו בא קומנדנט חדש, ותיכף התחילו העלילות והבלבולים והרדיפות ונתחדשו המעשים המחפירים מצד הפולנים. התחילו מעשי־שוד, תחלה פגעו ביחידים ואחר כך בכל הקהלה כולה. הפולנים הורו דרך, והחילים שדדו. פתחו בחנויות הגדולות וסיימו בקטנות, אחת מהן לא נפסחה. פתחו במחסן העורות של הוכברג, שדדו כל הלילה ובזזו סחורה בהרבה עשרות אלפי רובל. מה שאתה רואה כאן אין אלה אלא שיָרים… כשסיימו בחנויות פתחו בבתים. הפולנים הראו על המרתפים, שטמנו בהם היהודים את רכושם המעט. בשעת השדידה עבר גנרל אחד והתחיל מניס את החילים בשוט שבידו. תפש אותו אחד החילים בחזהו ודחפהו לתוך הפחת. אומרים, שחיל זה העמידו לדין ודנוהו ביריה.

– כשהציעה הקומיסיה לפנינו לפתוח תמחוי יהודי, אמרתי שבמקום תמחוי־חנם רצוי לנו הדבר שיפתחו חנות זולה, שינתנו ממנה בחנם לעניים אותם צרכי־האוכל, שהיו מקבלים אותם מן התמחוי כשהם מבושלים. שלשה מחברי הקומיסיה הסכימו לדבר; אבל בילטשינסקי ואחריו יתר חמשת החברים התעקשו ואמרו שיש צורך דוקא בתמחוי. כשחויתי את דעתי, שאלו אותי, אם בשמי אני מדבר או בשם הקהלה. על זה עניתי:

– מדבר אני בשם כל יהודי־גֶיר וגם בשם רבינו הקדוש.

– אמנם לא דברתי עם הרבי בדבר זה, אבל ידעתי יפה, שדעתו של האדמו״ר לא תהיה נוחה מפתיחת תמחוי, ולפיכך אמרתי מה שאמרתי. וכנראה זה הוא מקור הבלבול שיצא שהרבי גזר שימותו היהודים ברעב ואל יתפרנסו מן התמחוי.

בשעת שיחתנו באו והודיעו, שיצאה גזרה שלא לקבל יהודים לעבודה בחפירות. עם זה הודיעו אותנו, שבאותו יום משלחים מן העיר תשעים גרמנים, וביניהם שלשה נחתומים, ולפיכך חייבו את האופים היהודים בחתימת ידם, שיאפו לחם כל ימי־השבוע, לרבות את יום־השבת.

XIII.

לאחר שיחתי עם וַורם הלכתי אל ראש ה"ועד העירוני", בילטשינסקי, שוורם תארו כאוהב־ישראל. הצגתי עצמי לפניו כבא־כח אגודת־הזמסטבות. קבל אותי בסבר פנים יפות. אולם מדבריו הראשונים הבנתי, שלא הכיר בי שיהודי אני. יכלתי לבחור באחת משתי אלה: להגיד לו את הדבר תיכף ולהעיר אותו באופן זה, שיהא נזהר בדבריו על היהודים, או לשתוק, ומתוך כך תהא לי האפשרות לראות כיצד מתיחס אל היהודים פולני הגון, שיהודי־המקום רואים בו אוהב־ישראל. עלי להודות, שלא עמדתי בנסיון, והעלמתי ממנו את יהדותי, ואף על פי ששמעתי מפי "אוהב ישראל" זה דברים שבתור יהודי לא הייתי שומעם מפיו, הרגשתי את עצמי אחרי בקור זה כל כך נדכא ונעלב, כאלו עשיתי מעשה־גנבה. בפעם השניה אזהר מפני נסיונות כאלה.

בילטשינסקי אינטליגנטן ופקח כבן ארבעים שנה, ספר לי על פעולת ה"ועד העירוני". עד כאן קבלו מאת ה"ועד העירוני" הווארשאי שלשת אלפים ושש מאות רובל. בסכום זה יסדו בית־מחסה בעד ששים-שמונים ילדים עניים וגם חנות זולה. באותה עת פתחו הנזירות שבעיר תמחוי חנם למאה וחמשים איש.

– התמחוי הוא רק לנוצרים — הוסיף — והיהודים אינם רשאים לפי חוקי דתם ליהנות ממנו. ה״ועד העירוני" בקש לפתוח תמחוי מיוחד ליהודים, אבל הללו הסתלקו.

– מפני מה?

בילטשינסקי חיך חיוך קל ובאירוניה ארסית אמר:

– היהודים הם אסטיניסים גדולים ומיוחסים ביותר, ולא נאה להם להתפרנס מן התמחוי. ומה יש לעשות? "גזע" מפונק שכמותו! עם זה, כך הם אומרים, עלול הדבר להזיק ל״קרֶדיט" שלהם.

הוא נשתתק לשעה קלה.

– צריך אני להגיד לך — המשיך אחר כך את דבריו — שאני הנני אנטישמי מתוך הכָּרה. אולם אנושיותי קודמת לאנטישמיותי. אמשול לך משל: לעולם לא אַרשה לעצמי לקנות דבר מאת יהודי, אולם כשאני רואה יהודי עני בדחקו, הנני משתדל לעזור לו. עם זה, אני סבור, שאין שעה זו שאנו עומדים בה שעת הכושר למלחמה לאומית ביהודים. בשביל כך חושבים אותי יהודי־המקום ל״אבא" שלהם ובכל צרה המתרגשת ובאה עליהם הם פונים אלי. תמיד הם שומעים בקולי, אולם בשאלת התמחוי לא נשמעו לי. סבת הדבר היא, שהתערב ה"צדיק" שלהם באותו ענין…

– כלום יודע אתה מה הוא ״צדיק״? – שאלתי.

– יודע אני… ה"צדיק" שבמקומנו הוא ראש כל ה"צדיקים" שבפולין. היהודים מעריצים אותו.

– עד כמה שידוע לי — אמרתי — אין הוא מתערב בדברי־חולין.

מלבד זה, הרי זה יושב כמה חדשים בווארשה. ואיך וכיצד יכול להתערב בשאלת התמחוי?

– אפשר שלא התערב באמת — הסכים אתי והוסיף:

– כמה פעמים נזדמנתי עם ה"צדיק". הוא איננו שומע לא פולנית ולא רוסית. המליץ היה בינינו.

– איזה רושם עשה ה״צדיק" עליך?

– רושם של אדם מכונס בתוך עצמו, עמקן ורציני. לדידם הוא עומד על מרום הפסגה גם במוסר. אולם להם ישנה תורת־מוסר מיוחדת, שלנו, הנוצרים, אינה מובנת כלל.

ראמ אלטר 008.jpg

– ומה החליטו בנוגע לפרנסתם של היהודים העניים? — שבתי לשאלת התמחוי.

– כך הוא: היהודים סלקו את עצמם מן התמחוי ובקשו שיתנו לעניי היהודים את חלקם בצרכי־אוכל, ולכך לא הסכמנו.

– האם לא אחת היא: לתת לרעב מזונות מבושלים או צרכי־אוכל? הדרך השני הוא יותר נוח. על ידי כך אפשר לקמץ בהוצאות התמחוי, גם אין העני חייב לאבד זמנו בהליכת יום יום אל בית־המזון, משום שצרכי־אוכל אפשר לתת לו למפרע לשבוע שלם, או פעמים בשבועי, כל אחד רשאי להשתמש בצרכי־האוכל כפי ראות־עינו. ומלבד זה עלול הדבר להביא תועלת גם לאכרים ולשכמותם היושבים רחוק מן העיר ואינם יכולים לבוא ולסעוד בבית־התמחוי.

– אשר לאכרים — ענה בילטשינסקי — אין הללו זקוקים לעזרתנו. הם לא סבלו הרבה, ועתה הם מרויחים יפה. כשלשת אלפים איש עובדים בחפירות ומקבלים שכר רב. ישנם אכרים שיחד עם בני־ביתם הם משתכרים עד שלשים רובל בשבוע. ואשר ליהודים אני מתנגד להצעתם, לתת להם עזרה בצרכי־אוכל מפני טעם אחר: אין אתה יודע אפיה של אומה זו! באכילתו מסתפק היהודי במועט כשתתן לו לטרא גריסים, ימכור מזה שלשה רבעים כדי שישארו בכיסו חמשה רובלים…

– סבור אני, שטועה אתה בדבר. ואפילו אלו היה כך באמת, למי איכפת זה? — אמרתי.

– כן… אבל אין אנו רוצים, שמעשה־העזרה שלנו יהיה לסחר־מכר.

כל טענותי לא הועילו, "אוהב־ישראל" זה נשאר עומד על דעתו: לבלי תת עזרה ע"י חלוקת צרכי־אוכל.

כששבתי לווארשה ונכנסתי אל ה"אגודה" קבל אותי המזכיר, קזשוויצקי, פולני, בפנים שמחות.

– נו, כבר יודעים אנחנו, ששוא הלשינו על ה"צדיק" מגורי־קלוורי: זה שלשה חדשים שעזב את גורי־קלוורי, והוא יושב פה בווארשה.

מסרתי לועד־האגודה דין וחשבון על גיר. בררתי לפניו עד כמה נחוצה שם עזרה, ושהיא צריכה להנתן ליהודים בצרכי־אוכל; אולם הועד התיחס אל הדבר בקרירות־רוח. אם ה״ועד העירוני" אינו מסכים לחלוקת צרכי־אוכל – וודאי שלא יכשר הדבר. אם מסתלקים היהודים מתמחוי, אות הוא שאינם סובלים רעב. החליטו לפתוח בשבילם בית־תה.

כששבתי בשעה העשירית בלילה מן ה״אגודה" מצאתי בבית־המלון שלי את וַורם, שבא הלום במסע הקודם להודיע לדבי על נסיעתי לגֶיר. עתה בא אלי בשם הרבי לבקש ממני, שאטריח את עצמי לבוא אליו. וַורם היה נסער ברוחו. הוא ירא פן אסתלק מלכת אל הרבי, ובקול מעורר חמלה הציע לפני את בקשתו אחרי שהתנצל לפני והוכיח לי, שאין הרבי יוצא מפתח ביתו ואינו יכול לבוא אלי.

הלכתי אתו אל הרבי.

ראמ אלטר 001.jpg

XIV.

נכנסנו לבית־עץ גדול. וַורם העביד אותי דרך חדרים גדולים אחדים, שעמדו בהם מטות, ובהן ערמות של כרים וכסתות מחוסרי כסויי־לבנים. על פני החדרים התהלכו הנה והנה נערים ובחורים בקפוטות ארוכות, בעלי פאות מסולסלות. כשראו אותנו שלחו לבשר את דבר בואנו.

גם בחדר, שהכניסני וורם אליו, עמדה מטה בלתי מוצעת, ובה ערמה של כרים וכסתות. בתוך החדר – שולחן עגול ושני כסאות.

כעבור רגעים אחדים נכנס הרבי. הוא איש באמצע ימיו, בעל קומה ממוצעת ורחב־עצמות, את פניו העגולות סובב זקן שחור ועגול, עיניו בהירות־תכולות, מפיקות מחשבה או עייפות, ולהן בטוי ילדותי־תמימי, שיש בו קצת מן הרחמים: המרחם הוא עליו עצמו או על אחרים?

כולו נראה עגול ורך, וחוט של רחמנות על פניו. הלך בצעדים אטיים, מחוסרי־בטחון, כאיש שלא הורגל בהליכה. היה לבוש מעיל־שֵנה לבן שכבר נתמעך מרוב משמוש. הוא נגש אל השולחן ובענוה הושיט לי את ידו, יד רכה בעלת אצבעות קצרות ועבות, וישאלני לשלום. ישב לפני השולחן ושתק, כאלו לא ידע במה לפתוח את שיחתו אתי, ומחוסר־עזרה הביט אלי בעינים מבקשות רחמים, כאלו נמצא גורלו בידי לחיים או למות. באחרונה הוציא מפיו בלי־בטחה ובשפה רפה:

– ההיית בגֶיר? ההכו אותי שם בלשון?…

ספרתי לו על מסעי לגיר והרגעתי את רוחו בבשורה, שכבר נוכחו לדעת, שנקי הוא מעון.

ה"צדיק" הקשיב לדברי והביט אלי בעיני ילד חולמות ומבקשות רחמים; לרגעים הניע בראשו, ושתק. בקשתי בפניו את "חליפת־התנועות", שספר לי ווגמייסטר עליה בהתלהבות כל כך מרובה, ולא מצאתיה.

כשכליתי לספר על גיר, התחלתי מספר לו על צרותיהם של היהודים במקומות אחרים. מבקש הייתי לראות את הרושם שעשו הדברים על הרבי. רגעים אחדים שמע לספורי, ואחרי־כן הפסיק אותי בדבורי ויאמר:

– הנה יושב פה אצלי הרב מנובומיַסטה; אפשר שאקרא לו להכנס לכאן? ישמע גם הוא את ספוריך, והואיספר לך את אשר קרה בעירו.

כרגע נכנס הרב הנובומיַסטאי, אדם גבה־הקומה, רחב־גרם, פאותיו המסולסלות יורדות לו עד שכמו, ועיניו גדולות ועגולות. נכנס בצעדים מהירים, כאיש שהתכונן לדבר־מה. דבר בקול רם, במהירות, ומתוך התלהבות. גם תנועותיו היו במרץ והתלהבות, בנגוד לצדיק המסתורי וחסר־התנועה.

הרב הקשיב בקוצר־רוח לספורי על־דבר סוכצ'וב, עדיין לא כליתי לדבר, והנה התחיל הוא מספר על נובומיַסטה. לשונו היתה שוטפת, כמעט בסגנון ספרותי, ומתבל היה את דבריו במלים רוסיות. אחר־כך נתברר לי שהוא משמש גם בכהונת "רב־מטעם" למרות היותו קַנָאי נלהב.

 

הרב קבל את הבטחתי מתוך קורת־רוח מרובה, הטה אותי הצדה ולחש לי באזני:

– השתדל נא שגרוזנברג וגינצבורג יתראו עם הרבי. יתראו עמו! הדבר עלול לעשות רושם גדול, אל תשכח, שהרבי הוא ה״מוח" של יהודי־פולין.

הצעתי לפני ה״צדיק" שיתראה עם גרוזנברג ועם הברון.

הוא נשא אלי את עיניו כמבקש רחמים ובתנועת־יד מבעת חוסר־אונים אמר:

– מה… יכול… אני?

ולא הסכים להצעתי.

[ש. אנ-סקי, חורבן היהודים בפולין, גליציה ובוקובינה, ברלין תרפ"ט]

ראמ אלטר 009.jpg

 


ביבליוגרפיה: אנשי שם לכס. א-1, עמ' 5.

תגובה אחת הוסף תגובה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s