רבי קלמן מגיד

רבי קלמן ב"ר אליעזר מגיד (ה'תרל"ד, 1874 – כ' תמוז ה'תש"א, 15 ביולי 1941) רבן של ארמיאנסק שבקרים, קראז ווקשנה. מרבני 'המזרחי' וחבר נשיאות אגודת הרבנים דליטא. נספה בשואה.

קורות חייו

רבי קלמן מגיד

נולד בוורנה הסמוכה לקובנה (או בקובנה), למד בישיבת סלבודקה אצל רבי יצחק יעקב רבינוביץ מפוניבז', ובישיבת טלז אצל רבי אליעזר גורדון, הוא דבק ברבותיו אלו וראה בהם רבותיו המובהקים. נסמך להוראה בידי רבי חיים יהודה ליטווין מסמרגון, רבי צבי יעקב אופנהיים אב"ד קלם, ורבי שלמה הכהן, המו"צ דווילנה.

נשא את לאה בת ר' צבי הירש דניאלביץ (שמיוחס כצאצא של הגר"א) מקראז שבפלך קובנה.

בשנת ה'תרס"ב התמנה כרבה של ארמיאנסק-בזאר. לאחר המהפכה הקומוניסטית שב לליטא והתמנה כרבה של קראז, לאחר פטירת רבי זאב וולף טורבוביץ והגירת חתנו רבי יוסף אביגדור קסלר לארצות הברית. מקראז עבר לכהן כרב בווקסנה.

ר"ק היה מראשי רבני 'המזרחי' בליטא וחבר נשיאות אגודת הרבנים בליטא. כן חתם יחד עם רבי אברהם דב כהנא שפירא ורבנים נוספים, בשנת ה'תרצ"ח, על יסוד המחלקה החרדית של הקרן הקיימת לישראל. נספה בשואה.

גנאלוגיה

אביו רבי אליעזר התפרסם בקובנה על שם עיירת מוצאו "ר' אליעזר מוורנה". אחיו, רבי אשר מגיד היה ראב"ד געניציסק במשך 13 שנה (נפטר בג' כסלו ה'תרס"ח בגיל 39), ר"ק פרסם רעיון בשמו ב"מאסף דרושי" של ר' יעקב מאיר סגלוביץ (ב, עמ' 120-122). אחותו ליבע נישאה למנדל אטינגר, היגרה לארצות הברית והתגוררה בג'רזי סיטי, הקשר איתם אבד וב-1922 פרסם ר"ק מודעות בעיתונות בחיפוש אחריהם.

צאצאיו

• בנו, ר' משה דוב מגיד (י"ד כסלו ה'תרס"ב, 15 בנובמבר 1901 – כ' כסלו ה'תשכ"ד, 6 בדצמבר 1963), היה חבר עיריית תל-אביב מטעם 'המזרחי' ומנהלה השני של החברא קדישא בתל אביב-יפו (על שמו פרס לספרות תורנית), מראשי החינוך הדתי בתל אביב, יו"ר ועד בית הכנסת "בית אל" ברחוב פרישמן בעיר ויו"ר המפד"ל בעיר. אשתו (נישאו בתרפ"ה) יהודית ב"ר נתנאל קצין.
  • בתם דינה ברניקר נולדה בקלייפדה (היא ממל) היא אשת ציבור ישראלית, מילאה מגוון תפקידים בתחומי תרבות ומעמד האשה, חברת דירקטוריון "מעריב" והנהלת מכללת "שערי משפט".
  • בתם שושנה (נפטרה כ"ח שבט תשס"ז, 16 בפברואר 2007) נישאה ליצחק פרום (נפטר ב' סיון ה'תשנ"ח, 27 במאי 1998).
    • בתם היא ליאורה מינקה, יושבת ראש "אמונה – תנועת האישה הדתית לאומית" וחברת "הבית היהודי".
  • בנם אברהם נפטר בו' טבת ה'תשנ"ג, 29 בדצמבר 1992, ונקבר בנחלת יצחק.

מתורתו

יוקח נא מעט מים

הגאון ר' קלמן מגיד מקראז דליטא זצ"ל אמר לפרש לשון הכתוב (בראשית יח ד) יוקח נא מעט מים, שלכאורה יפלא הדגש שיקחו אך מעט, אמנם נודע המעשה שהגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל בא פעם אחת למקום אחד ובנטלו ידיו לסעודה שפך על ידיו רק מעט מים כדי שיעור מצומצם, שאלו בעל הבית מדוע לא יעשה רבינו כרב חסדא דמשא מלא חפני מיא (שבת סב:), השיב הגאון: ראיתי שהמשרתת היא המביאה מים מהבאר ולכן לא אוכל לקחת הרבה יותר מכפי ההכרח ולהיות ירא שמים על שכם העלובה ההיא. והנה אמרו בגמרא (בבא מציעא פו:) שאברהם אמר יוקח נא מעט מים ע"י שליח, וכיון שלא הביא בעצמו דייק ואמר יוקח נא מעט מים שלא להיות וותרן על חשבון עמל השליח.

[רבי ראובן מרגליות, שיחות חכמים, בשמו]

בדין הדלקת נר ביום כפורים

הרדב"ז בתשובותיו (סימן ב'כ"ט) כתב בטעמו של הרא"ש דמברכין על הדלקת נר ביוה"כ, משום דיש לו יסוד בכתוב, "לקדוש ד' מכובד" ודרשו זה יום הכיפורים. והדלקת נר ביוהכ"פ הוא משום כבוד היום כמו בשבת.
ותמוה, הלא בפסחים (נג:) תנא בין שאמרו להדליק ובין שאמרו שלא להדליק, שניהם לדבר אחד נתכוונו וכו'. וברש"י שם הטעם משום איסור תשמיש ולא משום כבוד היום, וקשה לומר דהרדב"ז מתכון על בתי כנסיות וכדומה, דהלא הרא"ש ביומא קאי אמנהגא, ועוד דאומר דיש לברך כמו בשבת משום שלום בית.
לכן נראה לי לומר דהמשפט 'משום שלום בית' לא קאי ליום כפור כי אם על שבת, וכן מוכח מסוף דברי הירושלמי שהביא הרא"ש ביומא.

[נדפס בשמו בגליון "הכרם", אלול תשט"ז, עמ' 34]

כל הנותן עיניו בכוסו כל העולם דומה עליו כמישור

"כל הנותן עיניו בכוסו כל העולם דומה עליו כמישור" (יומא עד:)

כל איש נותן משפט הקדימה לצרכיו למלאות מאוויי נפשו, אולם הישר באדם רואה לחצו ודחקו של אחיו, רואה הצללים שבחיים אף שאליו הצללים לא יגיעו.

אמנם אנשים אדירי הלב, אוטמים אזנם משמוע זעקת הדל, עוצמים עיניהם מראות אבני הנגף הפזורים בשדה החיים לאביונים.

וזאת כוונת מאמרם כל הנותן עיניו בכוסו, השקוע בדאגת האני שלו בלבד, כל העולם דומה עליו כמישור, הוא משקיף על החיים מתוך שבע ואושר, ועולמם של העניים הוא ממנו והלאה.

[פורסם ב"הפרדס", חשון-כסלו ה'תרפ"ח, עמ' 29]

בשיטת רש"י אי ספיקא דאוריתא לחומרא מדרבנן או מדאורייתא

חולין (ט:) כתב רש"י ז"ל בד"ה הלכתא גמירי לה מסוטה, בזה הלשון: דברשות הרבים ספיקו טהור, וגזירת הכתוב הוא דהא ברשות היחיד לחומרא אזלינן וכל ספק איסורא נמי לחומרא בעינן למיזל שמא יעבור. מלשון שמא יעבור משמע דהא דספיקא דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן משום שמא יעבור, ובקדושין כתבו הר"ן והריטב"א בשם רש"י דספיקא דאורייתא מדאורייתא לחומרא כהראב"ד וצ"ע:

[שערי תורה (ורשה), חלק ו, קונטרס י, עמ' 161]

שחיטה לכתחילה בסכין שיש בה פגימה, להלן ממנה

ברש"י (חולין טו:) דקדק מדברי הגמרא דבמגל יד לכתחלה אסור לשחוט בו משום דלמא אתי למעבד באידך גיסא, דה"ה בסכין שיש בו פגימה אסור לשחוט גם מן הפגימה ולהלן, דהא הכא גזרינן משום אידך גיסא וכל שכן הכא דבהאי גיסא גופא פגומה.
ותימה בעיני שנעלם מעינו הבדולח של רש"י שדין זה מפורש בתוספתא דחולין פ"א "סכין שיש בה פגימות הרי זו כמגרה, אם יש בין פגימה לחברתה כמלא שנים בצואר שחיטתו כשירה" וכאן דקתני שחיטתו כשרה משמע דיעבד כמבואר בחולין. ולמה רש"י ללמוד דינו מדיוקא דגמרא וצ"ע:

[שערי תורה (ורשה), חלק ו, קונטרס י, עמ' 161]

בדברי רש"י בכורות לד.

במשנה בכורות (לד.) הצורם אוזן בכור הרי זה לא ישחט עליו עולמית דברי רבי אליעזר כו'. וכתב רש"י "ובכהן קא מיירי", והקשה המהריט"א הא משכחת גם בישראל בספק בכור או בישראל שירש מאבי אמו כהן, יעו"ש שהאריך בזה.
ונ"ל דכונת רש"י היא משום דאיירי בה רבי אליעזר שהוא שמותי ופירשו רבים שהוא הולך בשיטת בית שמאי, וב"ש הא סבירא להו דבכור בעל מום אסור לזרים כמבואר במשנה הקודמת.
עוד י"ל דדוקא בכהנים דחשידי אמומי קנס ר"א אבל בישראל דלא חשידי אמומי כדאיתא בבכורות לקמן (לה:) לא קניס כ"כ שלא ישחט עולמית.

[שערי ציון, שנה יב, חוברת ה-ו, סימן לח]

חתימתו

מאמר הגותי שלו "נקמת האדם ונקמת החיה שבאדם" נדפס בגליון 'אפריון', שנה ה קובץ ו (תרפח), עמ' 145-146.

עוד מחידושי תורתו נדפסו: שערי תורה (ורשה), חלק ז קונטרס י, סימן קיט. תירוצים ממנו לקושיות שונות פזורים זעיר שם זעיר שם בגליונות השערי תורה הוורשאי והיגדיל תורה הסלוצקאי.

תשובות אליו: רבי מרדכי וינקלר, לבושי מרדכי, יורה דעה תניינא, סימן קכז. רבי זאב וולף טורבוביץ, תפארת זיו, ב, או"ח סימן י. (שתי התשובות באותו נושא: מומר המשלח סופר לכתוב אות בספר תורה).

עליו

השואה

המפקד (הגרמני) קרא לד"ר חיים ליפמן, העמיד אותו לפני שורת הגברים וביקש שיצביע על יהודים קומוניסטים. ד"ר ליפמן השיב שאצלנו בעיירה אין יהודים קומוניסטים. אז קרא המפקד לרב העיירה ר' קלמן מגיד, הוא העמיד את הרב לפני כל הקהל וציווה לגזוז את זקנו, אחר כך גזזו את זקניהם של היהודים האחרים והובילו את כולם לחצר בית הכנסת (השולהויף) לא הרחק מכיכר השוק.

כאן ערך המפקד מחול-שדים, הוא העמיד את כל הגברים במעגל ואת הרב העמיד באמצע. היה על כולם לרקוד, ליפול, לקום, לכרוע וחוזר חלילה. המפקד ציווה על הרב ר' מיכאל בלוך לשאוב דלי מים ולשפכו על ראשו של הרב מגיד. בכה הרב בלוך ובכתה אתו כל העדה.

הביאו סוסים לחצר, קשרו יהודים לזנבותיהם וציוום לרחוץ את הסוסים. יהודים רבים נפלו והתגלגלו בין רגלי הסוסים. העינויים נמשכו כמה שעות, הרבה ליטאים עמדו מסביב, מחאו כף וצעקו "הידד"… אחרי כל זה הסתלק המפקד וכלאו אותנו במחסנים של שמעון וקס שעל יד בית המדרש, הם אמרו לנו כי פה ישרפו אותנו חיים…

[אלחנן (חנא) רייף, ניצול השואה מקהילת וקשנה, ארכיון יד ושם. מצוטט בערך על העיירה וקשנה (השמדתה), יהדות ליטא, ד, עמ' 281]

בערים מז'ייקי, וקסנה, ואוקמיאני, ביצעו הרוצחים הנאצים מעשי זוועה מחרידים נגד היהודים. גם שם התחילו – קודם כל – נגד המנהיגים האמיתיים של היהדות – הרבנים. [בליטא כינו אותם 'החוט המשולש', שלושה יהודים קדושים: ר' קלמן מגיד הרב של קהילת וקסנה, רבי אברהם מיפה, רבה של מאדז'ייקה, ור' נחום מרדכי ורבובסקי רבה של אוקמיאני].

ביום 15 ביולי 1941 פקדו הרוצחים לגרש את כל היהודים מהעיירות הנ"ל, העבירו אותם לטירקטלי. הרבנים – ואתם כל הקהל – התעטפו בטלית ותפילין. הרב הישיש מווקסנה, ר' קלמן מגיד זצ"ל, נעמד וקרא לכל הקהל לא להתייאש. הוא דיבר על לב היהודים לא להיות שרויים בעצבות, לא ליפול לתוך יאוש. 'אסור לנו להראות לגרמנים אפילו צל של עצבות, עלינו לקדש את השם, כמו כל היהודים, כקדושים, כבנים של העם הקדוש מכל העמים — –'

"שמע ישראל ה' אלוקינו.." פרצה צעקה מפיו של הרב הישיש, וכל העדה ענתה לו בקול "..ה' אחד!". ורק אז התחילו לפעול מכונות היריה והיהודים הקדושים החזירו את נשמותיהם לבוראם.

[רבי אפרים אשרי, מצוטט אצל יהושע אייבשיץ, בקדושה ובגבורה, עמ' 152. והנ"ל, בקרובי אקדש, עמ' 79-80. ובתוספת נופך ב"אלה אזכרה" (להלן ביבלי')]

חברי מועצת הרבנים דליטא
בשורה הראשונה (מימין לשמאל): רבי יצחק אגולניק, רבי קלמן מגיד, מזכיר המועצה, רבי שלמה פיינזילבר, רבי ישראל תנחום פורטמן, רבי יעקב אריה גרשטיין, רבי נחום ברוך גינזבורג

---

ביבליוגרפיה: גוטליב, אהלי שם, עמ' 15 ♦ אוצר הרבנים, מס' 17640. תאריך הלידה לפיו, אך ברשימת אשרי: תרל"ב, 1872 ♦ עוד עליו: רבי זאב אריה רבינר, גדולי ישראל מקדשי שביעי, עמ' קנז-קנח ♦ אשרי, הרב ר' קלמן מגיד – ווקשנה, בתוך: אלה אזכרה, ב, עמ' 208-209.