רבי משה אהרן בן דעת

רבי משה אהרן ב"ר צבי הירש בן-דעת (נספה בשואה) רבה האחרון של בילסק (ביילסק פודולסקי) שעל כס רבנותה ישב במשך עשרות שנים כעוזרו של חמיו רבי בן ציון שטרנפלד, ומאז פטירת חמיו בימי מלחמת העולם הראשונה כרבה של העיר.

עליו

וכך נכתב עליו בספר היזכור לקהילת בילסק:

רבי משה אהרון בנדעת
רבה האחרון של קהלת ביעלסק פודליסקי

כשהחליט הרב בנציון שטרנפלד להשיא את בתו היחידה, הלך אל הישיבות לחפש לה חתן, אשר יוכל גם למלא את מקומו כרב העיר בבוא יומו. הוא חיפש חתן שיהיו בו תורה חכמה ודרך ארץ כרוכים יחד, שלא לבייש את כס רבנות ביעלסק ולתת לקהלת ביעלסק רב כמגיע לה.

כך הביא את הרב ר׳ משה אהרון בנדעת ויהודים סמכו ידיהם על רבם האהוב, שהבחירה שלו ודאי בחירה היא.

בשנת 1917 נפטר הרב הזקן ונבחר הרב בנדעת לרב דביעלסק. שנים מספר לפני מות חמיו היה הרב ר׳ משה אהרון עוזר לו בהנהגת הקהלה ומשמש על ידו בכל עניני רבנות. כך זכה להיות נבחן שנים רבות במצבים שונים על ידי בני עדתו עד שנתקבל עליהם.

העיר אהבה אותו, אם כי תמיד זכרו לו ולא לטובתו את היותו ״עוזר רב״. הוא היה תמיר, יפה מראה, גבה־קומה ובעל הדרת פנים האומרת כבוד.

לפי אילן היחוס היה הוא מגזע הרבנים, בן בניהם של רבנים וגאונים, שכל בניהם רבנים ומורי הוראה בישראל. אחיו הרב בנגיס מבודקי וקלוורי עלה ארצה בשנות העשרים, השתקע בירושלים ושימש תקופה ארוכה כרב ראשי בעדת החרדים.

הרב בנדעת לא היה מן הנואמים החוצבים להבות, אך בהיותו תלמיד חכם ונעים הליכות נתקבלו דבריו ברצון ונשמעו לו.

רוב פירסומו בא לו בעיר מהיותו ירא שמים ומאמין עד עמקי לבו. תמימותו במקרים רבים הביאה אותו להתנשאות מעל לענני המציאות כשכל נשקו למען קדוש שם שמים משמשת לו תמימותו ושלימות אמונתו.

בזמן הכיבוש הגרמני הראשון ב־1916-1917 נוסד ועד הקהלה הראשון בעירנו. בבחירות השתתפו ציונים כלליים, דתיים. צעירי ציון ופועלי ציון וגם הבונד. בישיבת הפתיחה החגיגית קמו נציגי המפלגות להצהיר הצהרותיהם הראשונות, בהן פרט כל אחד את ה״אני מאמין״ שלו. משהגיע תורו של איש הבונד להשמיע דברו והרב בנדעת יושב בראש, נדרכו כולם לשמוע לא כל כך מה יגיד האיש, שהיה ידוע כמין ופוקר, אלא גם ״לראות״ איך יגיש את הצהרתו בבחינת ״איך יפול דבר״. והדבר נפל. נציג הבונד הצהיר, כי כל מה שיעשה בועד, כדי להיות נאמן לשולחיו ולמצפונו הוא יהיה, להילחם בדת ישראל וביושב בשמים.

משנפלה הברה זו קם הרב בנדעת וקרע קריעה בבגדיו ובכך הביע את אבלו על נפש מישראל שתעתה למדוחים. הדבר עשה רושם בל ימחה ותגובות החברה לרב המאמין עברה את גבולות ההגיון ובחינתו. מאז היה איש הבונד מנודה ומגוחך בקרב אנשי ביעלסק וכל מעמדו נתערער.

הרב בנדעת טפח את מוסדות הלימוד הדתיים בבילסק, דאג לתקציבי החזקתם ובדאגתו זו לא ידע ליאות. חליפת המכתבים שניהל עם הרליף שלנו באמריקה וששארית־־מה ממנה נשארה אתנו כאן, מעידה עד כמה גדולה היתה מסירותו לתורה ולתלמודה. הוא גם שקד על החזקת רמת הלימודים בישיבה ובתלמוד תורה של בילסק. היה מקיים מבחנים תדירים בין התלמידים והקדיש שעות מרובות למבחנים אלה.

הרב בנדעת לא חידש חידושי תורה ולא חצב להבות נאומים, אך הוא הדריך את עדתו בדרכי התורה במסירות של תום וענוה ודאג לשלומה על פי דרכו. וכשבא יום השואה המר, כאשר הוציאו הנאצים את יהודי ביעלסק לגיטו ביאליסטוק, להעבירם למשרפות בירקנאו, הציעו לו הנאצים להשאר בעיר. אך הרב בנדעת סרב ובחר לו להספות יחד עם קהל עדת בילסק שבה קשר את גורל חייו.

עשרים וחמש שנים רעה הרב בנדעת את עדת יהודי בילסק וזכה זכיה טראגית ביותר להיות אחרון רבניה.

זכר צדיק לברכה!

אבא, הרב בן-דעת

אבא היה עדין נפש, הוא דיבר בעדינות עם כל האנשים. היתה אצלנו משפחה שקראו לה הקיסרים. הם היו אנשים שהזדקקו תמיד לקרנות צדקה. לימים הגיע אחד מהם למעמד של חייט והיה מרויח את לחמו בכבוד אלא שביום ששי היה מרשה לעצמו לשחק קלפים. משנודע הדבר לאבא, הלך אליו, פתח אתו בשיחה והשפיע עליו לא לשחק. הוא דיבר אליו בעדינות כזאת והרים את קרנו של האיש עד שהוא באמת התחיל לחשוב שזה ככה.

היתה אצלנו אלמנה עלובה, אלמנת יוחנן מתקן השעונים, היתה היא מחכה לאבי ז״ל, לרוב ע״י בית הכנסת, כשהיה הולך הביתה והיתה מתחילה לספר על צרותיה. כולם היו אומרים: רבי, זה לא מתאים למעמדך. אתה עומד איתה בחוץ ומחכה עד שהיא תגמור את הסיפורים שלה. והוא היה עונה אם אני לא אשמע אותה מי ישמע אותה.

ביום כיפור אחד, בזמן המלחמה הקודמת, הודיעו לאבא שתפסו שני בחורים מבילסק בבלשקה־קושא, זה היה יער עבות. מצאו אצלם כל מיני מטבעות וחשדו שהם מרגלים. מששמע זאת אבי הוא נסע ביום כיפור לשחררם. השני שנסע איתו היה בעל בית המרקחת אלטרמן. אבי לא היסס לנסוע ביום כיפור למרות היותו רב אדוק. הם נסעו ליער לפגוש בשלטונות וערבו לאנשים האלה ושחררו אותם. היו אלה שני אנשי עיר. אחד מהם מרדכי אברמוביץ, השני יתכן היה מאלין.

היו דיני תורה אצלנו, היו באים להדיין, את הכספים שהיה עליהם הויכוח היו משלישים בידי הרב והיו סוחרים קטנים ויותר גדולים שהיו מחכים שלרב תהיה איזה השלשה שיוכלו להשתמש לשבוע שבועיים בכסף הזה. הרב היה מלוה את זה ולרוב היה האיש מחזיר. אבל קרו גם מקרים שאנשים באו והתאוננו – אין להם כעת, אך עוד מעט, לכשירחיב וכו'. שמעתי פעם שאבי זכרונו לברכה שמע את האיש מתאונן ואמר, אם זה כך, איני צריך עוד להוסיף לו ונתן לו הלואר. משלו וחיפש בעצמו דרך איך להחזיר את הכסף.

אבי לא שלט היטב לא ברוסית ולא בפולנית אבל הפולנים שהיו צריכים מתורגמן מהימן היו מיד מזמינים אותו, פעם הלכתי אתו לשופט לעזור לו בתרגום והתפעלתי, איך הוא הבדיל בנואנסים של השפה בלי לדעת טוב את השפה.

הפולנים התייחסו בכבוד לאבי, הם היו מזמינים אותו בשלישי במאי לחגיגת הקונסטיטוציה הפולנית. הוא סבל מזה. היו מעמידים אותו בין כומר פרבוסלבי לבין כומר קתולי, אז הוא היה לוקח לכל הפחות מישהו מהקהילה שיעמוד לצידו. מה שהם חשבו לכבוד, לגביו היתה זו אי נעימות.

בזמן המלחמה העולמית הראשונה קרה שסוחר אחד יוסף אפשטיין נתפש על ידי הצבא הפולני שרצה לקחת את סחורתו אמר:
– למה אתם לוקחים רק ממני. הרב אסף כסף בשביל הקוזקים, הוא יאסף גם בשבילכם.
הם עמדו מוכנים ומזומנים לפגוע בעיר. אבי ישב באותו זמן בבית הכנסת על הגמרא. כשבאו להגיד לו, כי בגלל דבתו השוגגת של אפשטיין דורש הצבא הסגרת הרב, מה עשה אבא, הלך והסגיר את עצמו לפולנים. בינתיים השתדל ד״ר כגן ואחרים והוא שוחרר. אני ואחותי רצנו אל ד״ר כגן, ולרוסים שבעיריה שהלכו איתו.

בעלי עלה בערך שנה לפני ואני נשארתי לגור עם ההורים. הדירה היתה מרווחת. גרתי שם עם הבת הקטנה שלי. בסביבה היו גם יהודים מתבוללים וגם פולנים והיו ילדיהם מתאספים אצלנו. בשבת היו אוכלים אצלנו וגם הבת שלי היתה מבקרת אצלם ונתקיימה בנו שכנות טובה. אבא, שהיה מתיחס בחיבה לילדים, היה מודאג מזה ואומר, רבונו של עולם אם איזה ילד שלהם ילך לאיבוד, מה יגידו? עלילת דם! בכל זאת היה מקבל אותם בחיבה. בין הילדים היו גם אח ואחות של הכומר שגר לא רחוק והכומר שלח להגיד אם ילדיו מבקרים אצלנו, הוא גם רוצה שהבת שלי תבקר אצלו. אני התנגדתי ללא מחשבה, פשוט היתה לי התנגדות פנימית ופעם תפשנו אותה שהיא הלכה עם הילדים לכנסיה, אז אני חשבתי כמה צדק אבא, יחסי ילדים מעמים שונים הם לא פחות מסובכים מיחסי עמים שונים וכדאי לקיים זהירות מסויימת.

אבא התחשב בסבא והיה מבטל את אישיותו לא פעם לכבוד הסבא. אנחנו היינו חושבים שזה יפה מצידו שהוא כל כך מתחשב עם חותנו. אבא התייחס גם בכבוד אל סבא ואם היה משהו היה פונה אליו. כשהיו מתווכחים על פירוש תורה היה הסבא הפוסק.

יחסי אבא-אמא היו יפים אצלנו. אמא היתה תרבותית ופקחית והם היו באים לדעה אחידה תמיד. אמא היתה מתערבת בעניינים של הרב ולא יכלו להרגיש בזה חס וחלילה. היא היתה בעלת טקט יוצא מהכלל. המורה יונגרמן הבן היה תמיד אומר ״אונזער רבצין איז זער טאקטיש״. היא דיברה מעט והיחסים בבית היו יפים מאוד.

העוזרות שעבדו אצלנו שתים מהן עברו לאמריקה, אבא זכרונו לברכה היה עוזר להן ומשיא אותן. כל הבנות שעבדו אצלנו נישאו והיו מאושרות רק האחרונה נשארה איתם יחד ויחד כנראה הלכו לגאזים. היו מקרים שהעוזרות לשעבר עלו לגדולה והיו שולחות לפסח כסף למצות ולעצים שהרב יחלק.

פעם אחת כיבדו את בתי בסרטנים, היא באה הביתה ופחדתי שזה יגיע לאבא, אז אמרתי לה, הבטן שלך תהיה טריפה. אסור לאכול סרטנים. היא נבהלה וזמן רב היתה שקטה מאוד ולא שמעו אותה חוזרת על הבקשה לאכול סרטנים. אחר כך היא ראתה ששום דבר לא קרה לבטן, אז היא ניגשה לאבא ואמרה לו: סבא, מותר ליהודים לאכול סרטנים? אז הוא אמר:

– סרטנים? כל הרבנים אוכלים סרטנים.

אז היא הלכה לשכן אחר ואכלה סרטנים. היא חשבה ברצינות שמותר לאכול אותם. היא היתה ילדה בת 7-6. כשהיא באה, סיפרה ואמרה כמה זה טוב. אז הוא אמר – אתם רואים, אסור להתלוצץ אפילו עם קטנים.

[מדברי בתו שרה סימנר, בספר בילסק]

משפחתו

אחיו היו: רבי זליג ראובן בנגיס, רבן של בודקי וקלוואריה בליטא וראב"ד העדה החרדית בירושלים; ורבי אידל בנגיס שהיה רב בליבוי.

שם משפחתו נכתב לעתים כפי הגייתו האשכנזית "בֶּנְדַס". מקורו בשם משפחת אביו ואֶחָיו "בנגיס". רמ"א נהג לחתום בראשי תיבות שמו מש"א בן דעת והכינוי העברי 'בן דעת' העניק משמעות לחתימתו (כמו: דברי בן דעת), ברבות הימים הפך הכינוי לשם משפחתו. לפי שמועה אחת שונה שמו כדי למנוע את גיוסו לצבא הרוסי ביצירת מצג שוא כאילו הוא בן יחיד למשפחתו, אך אין אישוש ברור לשמועה זו.

מתורתו

תשובה הלכתית שלו נדפסה בסוף חלק ג' של הספר "לפלגות ראובן" של אחיו.

מילות מפתח: בנדס, בנדעת