רבי יהושע זעליג ליפשיץ

רבי יהושע זעליג ב"ר צבי הירש ליפשיץ (~ה'תרמ"ח, 1988 – י"א סיון ה'תר"ע, 18 ביוני 1910) היה תלמיד חכם וגאון ליטאי שנפטר בדמי ימיו.

קורות חייו

נולד לרבי צבי הירש ליפשיץ אב"ד קלימוביץ שבפלך מוהילב של האימפריה הרוסית. למד בישיבת סלוצק, ובשנת ה'תרס"ד, 1904, בהיותו בן 17 נבחן בידי רבי יעקב זלמן ליבשיץ והתקבל עם מלגת לימודים לישיבת "תורת חסד" בבריסק. הוא התקרב לרבי חיים הלוי סולובייצ'יק. שנה לאחר מכן נקרא לעזור לאביו בעבודת הרבנות, ואולם בחורף ה'תרס"ט חזר לספסל הלימודים בישיבת "תורת חסד" והתקרב מאד לראש הישיבה רבי שמחה זליג ריגר ולרבי משה סוקולובסקי.

חלה ונפטר כעבור כשבועיים בחודש סיון ה'תר"ע, יוני 1910. בן 22 שנים בלבד היה בפטירתו.

עליו

אבל כבד

כוכב מזהיר אסף נגהו מעל שמי הישיבה הק' "תורת חסד" דפה"ק בריסק דליטא. ביום שב"ק פ' בהעלותך את הנרות עלה השמימה נר אלקים נשמה טהורה, נעדר מלומדי הישיבה הק' בחור אחר בחיר ד' אחד המיוחד ומצוין, גאון נפלא סיני ועוקר הרים, שקדן עצום, בקי בכל מקצעות חדרי התורה, אוצר של יראת שמים, פאר המעלות והמדות שמנו חכמים, שייף עייל ושייף נפיק וגריס באורייתא תדירא, הצנע לכת, ענותן ושפל ברך, חכם ומשכיל על דבר ד', הרב ר' יהושע זעליג זצ"ל בהרב הגאון ר' צבי הירש ליפשיץ שליט"א הגאבד"ק קלימאוויץ פ' מאהליב, המנוח נקטף בעודנו באבו בן כ"ב שנים, השמועה מפטירת האי גאון וצדיק הרעישה כל העיר כמרקחה.

ולמען תת מושג נכון מגודל האבדה שאין תמורתה הנני לספר אפס קצה הנהגתו יראתו וצדקתו במשך היותו חוסה בצל הישיבה הק' "תורת חסד" דפה.

המנוח זצ"ל אחר למדו בהישיבה הק' בסלוצק בא לפה בתחילת קיץ תרס"ד, בהיותו בן י"ז שנה, המיסד ונשיא הישיבה תורת חסד הרב הגאון המפורסם סוע"ה תפארת ישראל כקש"ת ר' יעקב זלמן ליבשיץ שליט"א תהה אז על קנקנו ובראותו שהוא כלי מחזיק ברכה, בעל כשרונות בגודל הבנת הלמוד, קבל אותו בזרועות פתוחות ודבקה נפשו בו ויקבלהו וישת עיניו עליו לטובה, ואם כי היה צעיר לימים נקצב לו פרס חדשי בסכום הגון להספקת כל צרכיו ולא ידע מחסור, למען יקדיש עתו לתורה, וכה היה בהישיבה ושאב הרבה ממקור מים חיים, מתורת רבנו גאון ישראל וקדושו שר התורה מרן ר' חיים הלוי שליט"א הגאב"ד דפק"ק ופרח ויציץ ציץ והיה מוכתר בשם עלוי, כולם השתעשעו עמו בחד"ת והיתה נעימה חברתו והנהגתו היתה מצוינת להפליא, יראת ד' היתה מעוזו כת"ח גדול ומצוין, ואף שראה כי יכירוהו וינשאוהו על, לא החזיק טיבותא לנפשי' ולא התגאה ולא פנה אל רהבים, הבלי העולם השליך אחרי גוו, מעט שינה, מעט אכילה, וכל הגיגו ומעינו יומם ולילה הי' רק תורת ד'.

כבן י"ח שנה יצא מפה בהקראו אז מאת אביו הרה"ג שליט"א לבא לביתו, אך זכרו לא נמח והי' חרות על לוח לבב הגרי"ז ליבשיץ והר"מ הרב הגאון הגדול הר' שמחה זעליג והרב המאוה"ג עדיו לגאון ולתפארת הר' משה סאקאלאווסקי שליט"א. המה לא הסיחו דעתם ממנו והגעגועים אחריו היו גדולים למאד. גם המנוח זצ"ל לא שכח את מוקיריו ויחליף מכתבים עם הגרי"ז שליט"א, ובחורף תרס"ט בא שנית לפה ואז ראו ונוכחו כי אור מבריק הופיע לנגד עיניהם, וכחו בלמוד עמוק מאד, מקיף כל ענין ויורד וחודר עד התהום ומאיר עיני חכמים בהלכה.

ראו ותמהו כי צעיר לימים קנקן חדש כל כך מלא ישן נושן שדעת זקני ת"ח נוחה הימנו: גאון אדיר, מבאר כל ענין עד תמציתו ומשביח שאון ים התלמוד. כל מסכת שלמד הי' תלמודו בידו עם הראשונים והרמב"ם לישר ההדורים. ונוסף על גדלו בתורה היתה עבודתו, עבודה זו תפילה, גדולה ועצומה למאד, תפילה זכה וברורה, ויעמול לכוון כונתה וכל השומע ורואה אותו מתפלל התרגש ברגשי רתת ופחד, פולח ובוקע הלב.

עוד הי' זהיר מלדבר דברים בטלים ושמר לשונו מהשפיל ערך זולתו והי' מכבד את כל אדם ובפרט את חברו, ופוגשו בחבה וכבוד ועל פניו היה פרוש תמיד רוח עליזים מבלי היות ניכר בו שום סימן התנשאות ברום ערכו וגדלותו. בהרחובות סביב דירתו הקדישוהו והעריצוהו אף כי הצנע לכת ושם סתר לו לבלתי התפרסם, אולם מעשיו והנהגתו העריזו עליו כי רוח ד' חופף עליו וכל גדולי הת"ח בעירנו תמיד היתה תהלתו בפיהם וזה לזה ממללים: הנמצא כמוהו איש רך בשנים וגאון אדיר בהנהגה מצוינה ודעת רחבה כאחד הגדולים שבדור.

נשיא הישיבה הגרי"ז והר"מ ידעו להכיר ערכו ושמרוהו כבבת עין, בחורף העבר נחלה במחלת הכליות ויכלכלו מחלתו, לא חסו על כל ופזרו כסף למאד לצרכי רפואתו ואחרי שובו לבריאותו למרות הפצרות הנשיא והר"מ הנ"ל שיהיה נשמר לנפשו למעט מעט בלמודיו ולחזק בריאותו במאכל ומשתה לא שמע להם ויהי נזהר מאד במאכליו מכל החומרות והחששות, וגם הוסיף שקידתו בתורתו ועבודתו ביראת ד' עוד ביתר שאת.

ביום ב' כ"א אייר הרגיש שנתקרר ולא בא עוד ביום ההוא להישיבה ללמוד כדרכו בקודש, מיד נקרא אליו רופא שבא בעת עמדו בתפלתו והתפלל בכל חושיו, הרופא המתין עד כלותו התפילה ויבקרהו וירא שמדרגת החום אצלו למעלה מארבעים ויעמוד נבהל ונשתומם למראה עיניו איך יגבר כל כך כח איש לעבודת ה' וצדקתו מה רבה להתפלל במצב חום גדול כזה, הרופא צוה לו שישכב תיכף במטה ורשם לו סמי מרפא. למחרת נקרא אליו הרופא שנית ובראות מנהל הישיבה שמצב החולה לא הוטב נקראו אליו עוד רופאים ובתחילה לא מצאו הרופאים כל סכנה במחלתו, כי טעו לחשוב שמחלתו היא כבחורף העבר מחלת הכליות, ויתפלאו מאד על דאגת הגרי"ז ורמ"ס מה יראו על ככה להרבות בקונסליומס פעמים בכל יום, ועל הפחד שנפל עליהם עד שלא ינוחו ולא ישקטו יומם ולילה לשמור על החולה ועל מצבו, אולם בהמשך הימים נוכחו הרופאים לדעת כי אמנם שגו בחשבונם, ורק מחלה אחרת, מחלת טיפוס הבטן היא שקננה בגוף החולה ובכ"ז היו הרופאים מרגיעים את מנהלי הישיבה ולא נתנום לקרוא מווארשא רופא מומחה, באמרם רק חלי היא וישאנה. ובליל שב"ק פ' בהעלותך נשלח איש מיוחד לווארשא להביא משם רופא מומחה אך לשברנו הגדול ביום השבת בשעה 12 בצהרים עלתה נשמתו הטהורה השמימה ולא הועילו כל התפילות והבכיות שהרבו להתפלל בהישיבה והת"ת דפה"ק במשך חליו והטלגרמות ששלחו למרן הגרח"ס לפט"ב ולהגאון הצדיק בעל החפץ חיים שליט"א בראדין ועוד לגדולים להתפלל בעד החולה, ונצחו אראלי את המצוקים ונשבה ארון הקדש! …

במוצש"ק נדבקו הודעות בבהמ"ד מפטירת המנוח זצ"ל ונקבע זמן קביעת הלוי' בשעה 10 בבקר. סדר הלויה היה מסודר מטעם נשיא הישיבה תורת חסד הגרי"ז ליבשיץ שצוה לעשות מטה חדשה ולשאת את הנפטר בכתף [אם כי בפה המנהג להוביל נפטרים במרכבה] והנושאים יהיה רק מחניכי הישיבה שיטבלו א"ע מקודם וכל זר לא יקרב אליו, משעה 9 בבוקר התחילו להתאסף המון רב כעשרת אלפי איש ובהוציא הח"ק את גוית המנוח זצ"ל החוצה נחל דמעה התפרץ מעיני כל הנאספים וקול הבכיה עלה השמימה ובהגיע התהלוכה אל הבהמ"ד "משמר" על על הבימה הר"מ הרה"ג הר' משה סאקאלאווסקי והתחיל לספר בשבח הנפטר באשר הוא ידע סגולת ערכו בהשתעשעו עמו יום יום בחד"ת שע"כ רק לו היה נאה לערוך ערך האבדה הגדולה אוצר נחמד תפארת ישראל, ואחריו ספדו עוד ספדנים אצל הבהמ"ד ועל שדה הקברות ביניהם גם המ"מ הרב ר' אליקים געציל והרה"ג ר' חיים יעקב שולמאן דמ"צ דפה"ק וכל המלוים געו בבכי.

כל החנויות היו סגורות מפני כבודו, ובלב נשבר קרוע ומורתח שבנו העירה בשעה 3 אחר הצהרים.

והנה הכל היה כהלכה, חלקנו להמנוח זצ"ל את הכבוד האחרון גם ראו לכלכל מחלתו כראוי ולא חסו על כל לגהות מזור אבל אוי ואבוי על השבר הגדול שהשברנו שנקטף פרי נחמד בעודנו באבו ונגדע עץ רענן בעודנו רך צעיר לימים, ובפרט בדור יתום כזה שבעוה"ר אין ענבים בגפן ואין תאנים בתאנה ומעטים יחידי גדולי הדור ולא זכינו לגדל גדל תורה וירא שמים כהמנוח זצ"ל שהיה מאיר לארץ ברוחב דעתו ועז יראתו וצדקתו לתפארת בית ישראל.

ירחם ד' ולא נוסיף לדאבה עוד ויאמר למלאך המשחית הרף וזכות הת"ח הגדול המנוח זצ"ל יגן על תושבי עירנו ועל כל אחב"י להצילנו מכל צער ויגון ונזכה לראות בהרמת קרן התורה ועמנו ולנחמת ציון וירושלם בב"א.

אחד המתאבלים עליו בן-יהודה חי.

[המודיע, כ"ד סיון תר"ע]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s