רבי נחמיה ירושלמי (ירושלימסקי, ירוזלימסקי; ה'תרי"ג, 1853 – ליל כ"ב שבט ה'תר"ץ, 19 בפברואר 1930) היה רבן של שמזבה (שעמעזעווע) וליובאן. בסוף ימיו בירושלים. נודע בחידושיו על המשניות מסדר נשים שנדפסו במהדורת המשניות הפופולרית של דפוס ראם בווילנה.
נודע כמומחה מיוחד לדיני תורה ובאו להתדיין לפניו גם מקהילות מרכזיות כמו סלוצק, בוברויסק והלוסק.
קורות חייו
נולד בנובהרדוק, גדל בצלו של הרב המקומי דאז, רבי יצחק אלחנן ספקטור, שאביו היה ממקורביו. הרב ספקטור אף סמך אותו לרבנות. כשהוציאו מדפיסי וילנה, בעלי דפוס ראם את מהדורת המשניות מרובת המפרשים המפורסמת שלהם, צירפו את חידושיו למשניות מסדר נשים והקנו לו פרסום עולמי.
אחרי תקופת רבנות בשמזבה, התמנה לרבנות ליובאן שבה כיהן במשך שנים ארוכות. לאחר שילדיו היגרו לארצות הברית נסע בעקבותיהם לאומהה שבנברסקה, ארצות הברית. במקומו התמנה רבי משה פיינשטיין. כעבור שנים אחדות רכשו עבורו ילדיו דירה בירושלים, שבה נפטר ונקבר בגיל 76. בעת שהותו בירושלים הזדהה עם חוגי החרדים בירושלים שסירבו לפרוש מהוועד הלאומי והיה מקורב לחוגי הציונות הדתית. החוגים הקנאים בירושלים לא ראו בעין יפה פעילות זו.
בתו חנה נישאה לרב פרופ' שמחה אסף.
מלבד פירושו למשניות מצוטטים חידושי תורה שלו בספרי גדולי זמנו. ראו למשל: רבי איסר זלמן מלצר, אבן האזל, גזילה ואבידה פרק יא הלכה יג, שהביא תירוץ בשמו. וראו מה שהקשה על כך רבי דוד פוברסקי, שיעורי הנ"ל, בבא מציעא, ב, דף ל' ע"ב פריט שצ.
עליו
צבי אסף / הרב ר' נחמיה ירושלמי (לדמותו)
אחת הדמויות החביבות שיוצאי ליובאן נזכרים בה באהבה והערצה, היא דמותו של הרב ר' נחמיה ירושלמי ז"ל.
נולד בנובוגרודוק בשנת תרי"ג והיה בן יחיד להוריו. אביו, תלמיד חכם מופלג היה, מקורב להגאון המפורסם ר' יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל, אשר כיהן אז כרב בנובוגרודוק.
עוד בנעוריו התפרסם כבעל כשרונות. שקד על התורה בישיבות ידועות ונסמך להוראה על ידי הגאון ר' יצחק אלחנן ושאר גדולי הדור. חידושי תורתנו נדפסו בתוך הפירושים למשניות סדר נשים, הוצאת "ראם".
חבבוהו וכיבדוהו, אם כי היה תקיף בדעתו ואת רבנותו נהג ברמה. פקחותו ומעשיותו המרובה ביחסי ציבור פרסמו את שמו וממרחקים היו באים אליו להדיין בפניו גם נוצרים.
פקידי הרשות הצארית ואחר כך גם נציבי השלטון הפולני (במלחמת העולם הראשונה) נשאו לו פנים. הוא הופיע בפניהם בלי מורא ופחד כדבר ופרנס לבני עדתו.
רודף שלום היה מטבעו, מכניס אורחים בעין יפה. מכבד ומוקיר את כל חוגי עדתו וביחוד הצעירים מצאו בו את סניגורם הנלהב. חבבם עד כדי כך, שסידר בשבתות מנין בביתו רק מצעירים. האמין בחינוכם המסורתי והיה אומר: "א ליובאנער בונדאוועץ, אז עס וועט ביי אים ארונטער פאלן א פאר תפילין וועט ער זיי אויפהויבן, און א קוש געבן".
הנוער בלובאן היה ציוני, אם כי ברובו היה מלומדי "ישיבות". ואמנם מכל העיירות שבסביבה הצטיינה ליובאן במספר הצעירים הגדול שנסעו ללמוד בישיבות למרחקים.
כל ימיו התגעגע הרב לעלות ולהתיישב בארץ ישראל. מאושר היה שזכה לעת זקנתו לבוא לארץ בשנת תרפ"ב והתיישב ישיבת קבע בירושלים שבה נמצא כבר חתנו הרב שמחה אסף.
הוא החשיב את הישוב החדש ונתן ידו לארגון "כנסת ישראל", ולא נסחף אחרי הרבנים המתבדלים למרות לחצם עליו.
וכך היה מסביר צעד זה: "ייתכן שהחרדים צודקים בפרישתם, כי הם חרדים לחינוך ילדיהם וחוששים להתפקרותם, אולם, ילדי (התכוון בזאת לכל הנוער שגדל על ידו), הולכים כבר אתם – לא אפרוש מהם".
היה מחזר אחרי החלוצים בירושלים, ביחוד בא במדע עם מטבח הפועלים ואנשי גדוד העבודה לשמירת הכשרות, והיה מופיע בשבתות בכל אספת פועלים בירושלים, בכל הדרת לבושו הרבני עם הצילינדר וזקנו הלבן המטופח ומספיקה היתה הופעתו שיחדלו לעשן, כי בדרכי נועם התהלך וכולם כיבדוהו.
פעם בדרכי מבית הדפוס, ברכבי על אופנים למסור הגהות לאחד הסופרים, ראיתיו בתל אביב, ניגשתי אליו. שמח לפגישה והושיט לי ידו. אמרתי לו: רבי, ידי מלוכלכת.
שאל: ממה היא מלוכלכת?
– מעבודה, עניתי.
אמר: עבודה אף פעם אינה מלכלכת – תן יד.
ותוך כדי שיחה אמר: "תל אביב על ישובה החדש מוצאת חן בעיני. לפני כאן יהודים זקופי קומה הבונים את הארץ. בשבתות החנויות סגורות. "אט ירושלים מיט אייערע צדיקים – מ'קען שוין ניט אוסהאלטן זייערע גרויסע צדקות. אין אמת'ן האבן די פרומע א גרויסען טעות אין אייך. זיי מיינען, אזוי ווי זיי שטייען אויף מיט גאט און לייגן זיך שלאפן מיט גאט זוי זייט איר אפיקורסים להכעיס 24 שעה אין מעת-לעת. אבער ס'איז ניט ריכטיק, טייערע יידן, גאר טייערע יידן זייט איר. כאטש די תורה ליגט אייך אין שפיץ פיאטע".
מעניינת במיוחד צוואתו שגם בה הוא נאמן לדרכו… בהספדים לא יאמרו שום תואר… כי אם יאמרו שימש ברבנות ארבעים שנה, ואם לא יהיה מהמספידים תועלת להשומעים להוסר בענין שמירת שבת או אהבת שלום וכדומה, יותר טוב שלא יספידו כלל וכלל. אם יבינו בתועלת, אזי הנני מתיר להספידני, ובאם לאו אבקש שלא להספיד. וישקלו היטב בעין שכלם כל מלה ומלה, אם יש בה תועלת להשומעים.
פטירתו הייתה פתאומית. אור ליום כ"ב שבט תר"ץ. ליל פטירתו. ישב ועסק בתורה עד שעה תשע, במנוחת הנפש עלה על יצועו לישון. בשעה עשר וחצי התעורר מתוך מכאובי לב, וכעבור שעה קלה יצאה נשמתו בטהרה. יהיה זכרו ברוך.
[צבי אסף, פנקס סלוצק, עמ' 205-206]
ביבליוגרפיה: המקורות שב'עליו' ♦ שערי ציון, שנה י, חוברת ה-ז, עמ' לא-לב.
אישי ישראל 