רבי אריה ליב ב"ר אברהם משה מאלין (נפטר ב' שבט ה'תשכ"ב, 7 בינואר 1962) מהאריות שבחבורת בני ישיבת מיר באירופה שלפני השואה, מיסד מתיבתא 'בית התלמוד' בניו יורק.
נפטר בגיל צעיר, חלק מחידושיו נערכו בידי אחיינו רבי ברוך דב פוברסקי ונדפסו בשני כרכי 'חידושי רבי אריה ליב'.
קורות חייו
יליד מילייציץ, אביו רבי אברהם משה ואחי-אביו רבי שאול שמחה שימשו מו"צים בביאליסטוק הסמוכה. אביהם-סבו, היה רבי יוסף שרגא פייבל מאלין, ראב"ד בבריסק ומחבר "זכרון יוסף" ו"משנת יהודה". בנו של רבי איסר יהודה מאלין, מחבר "עזרת יהודה" ושו"ת רבי איסר יהודה, שעלה בזקנותו לירושלים ובה נפטר ונקבר בהר הזיתים.
תלמיד ישיבת גרודנא אצל רבי שמעון שקופ ולאחר מכן בישיבת מיר בה התקרב למשגיח, רבי ירוחם לייוואוויץ. במשך שנותיו במיר התנשא כאחד האריות שבחבורה, לצד רבי יונה קרפילוב הי"ד, בעל 'יונת אלם'. יחד עמו נסע לבריסק לשמוע את שיעורי רבי יצחק זאב סולובייצ'יק ואף היתה לו יד בכתיבת חלק מן השיעורים שנדפסו בסטנסיל.
רא"ל ניצל מחורבן יהדות אירופה עם שאר תלמידי ישיבת מיר דרך שנחאי והגיע לארצות הברית. בארה"ב נישא ליפה (נפטרה ה'תשע"ז) בתו של רבי דוד דב קרייזר אב"ד גרייווא ור"מ בישיבת קלצק, שהיה גם חותנו של רבי דוד פוברסקי ראש ישיבת פוניבז' (שנישא לאחותה ציפורה).
הוא נפטר בפתאומיות בב' בשבט ה'תשכ"ב, ארונו הובא לקבורה בהר המנוחות בירושלים למחרת היום.
לאחר פטירתו דאגה הרבנית מלין לשימור מורשתו. ובני משפחתו עסקו בסידור כתביו. אחיינו רבי ברוך דב פוברסקי ראש ישיבת פוניבז' ערך מכתביו את שני כרכי 'חידושי רבי אריה לייב' וברבות השנים יצאו לאור עוד שיעורים רבים שלו.
עליו
קוים לדמותו של הגאון ר' אריה ליב מאלין זצ"ל – ר"מ ישיבת בית התלמוד בניו יארק
אישיותו מתלמיד מובהק לגאון אמיתי
שבע תקופות הן חיי האדם, אולם באי בית המדרש יודעים להגדירם כתקופה אחת ארוכה ויחידה, והיא תקופת ההתלמדות, תקופת תלמיד שבה נכנס בן-אדם בצעירותו, בה הוא גודל, בה הוא מתפתח ועולה, בה הוא מזדקן ועל ידה הוא זוכה לחיי עולם. "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנו", פירשו חכמי המוסר גם כי יזקין לא יסור ממנו, מידת החינוך, מידת ההתלמדות, תורה שלמה היא, רבים גם טובים נכשלים בה. המתחיל בה חושב מיד ששרשה הוא אוחז ודרך סלולה כבר לפניו, אבל טועה הוא בזה, וע"י כך הוא מטעה גם אחרים. תלמיד חדש סוגיא חדשה היא וכדי לדעת אותה ולהבינה נחוץ לדעת מה שלפניה, כל המסכת כולה, אחרת באמצע הוא מתחיל.
אבל כיצד מתחנכים? איך מתלמדים? מהו הסוד הטמון במדה זו? מהי אמת הבנין אשר בה בנו אדריכלי כל הדורות אשר לפנינו בניני האומה ומבצריה הגדולים אשר בשמים ראשם?
אחרי התבוננות קצרה אנו מוצאים פתרון לשאלה זו בדברי חכמינו ז"ל. איתא בכתובות צ"ו א' כל מלאכות שהעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו, מניסוחה של הלכה זו אנו למידין יסוד ועיקר בדרכי החינוך, כעבד, דלית ליה מגרמיה כלום, ביטול רצונו, התבטלות מלאה. זוהי מהותו של המתלמד. רק בדרך זו יזכה מתלמד לכתר של תלמיד ויקנה לו רב באמת, לא ע"י חיקויים מלאכותיים ולא ע"י שהתרגל לבטאות כרבו יתקשר להיות ככרעי' וכרבו עצמו, אלא ע"י ביטולו המוחלט. וזהו באמת מה שהשיב רמב"ח לר"ח בב"ק דף כ' ב' לכי תשמש לי, שקל סודרא כרך ליה, כי רק ע"י כך כשמתבטל לרבו כעבד ממש, אז מוכשר הוא לקבל מרבו וזהו סוד ההתלמדות.
בנוהג שבעולם חכם שמת הכל תלמידיו, הכל מתייחסים אחריו, כנראה שזהו כבוד של החיים. נוח מאוד לקבל על עצמו רב מת, הוא אינו סוטר, אינו דוקר ואינו מוכיח, ובקלות ניתן לחשוב על כל מקרה אילו היה רבינו בחיים כעת ודאי שגם הוא פותר ומתנהג ככה בדיוק. דרך זו היא רק יוקרא דחיי. אין לה שייכות ולא כלום לקצה מדה זו.
מוהר"ל סיפר לי פעם משיחותיו של מרן הגרי"ז זצ"ל. פעם אמר הגרי"ז על אחד מתלמידיו שהצליח בהפלגה לא משום שכשרונותיו גדולים הם משל אחרים אלא משום "שידע להתבטל". ידיעה זו לא מן הדברים הקלים היא. להיפך, תורה זו היא מן העבודות הקשות שבמקדש. "להתבטל" פירושו ביטול היש, ומטבעו של תלמיד הגדול מחבירו שגם עצמאותו גדולה היא וקשה יותר להתבטל, ביטוי זה שהתלמיד חייב בכל המלאכות שעבד חייב לרבו לא רק ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על כלל החינוך כולו יצא, ללמדנו תלמיד מהו.
נתגנב גם לשורותינו לחקות שיטות החילוניות בחינוך לתת חופש לתלמיד בבחינת דמוקרטיה, כל תלמיד הישר בעיניו יעשה ומקופיא רואים שדרך חדשה זו מצליחה ומשתדלים לחקותה יותר ויותר. מתורתו של רבינו אנו למידין שהחינוך הכי נפסד המוביל לאי-הצלחה מוחלטת הוא החינוך של אי-התבטלות בפני רבו (מובן שמדה זו אינה פוגעת בכבודו של המתלמד כדמבואר ברמב"ם פ"ה מהל' ת"ת כשם שהתלמידים חייבים בכבוד הרב כך הרב צריך לכבד את התלמיד ולקרבו עכ"ל). מה נפלא הוא בזה מה' דאיתא במדרש בראשית (פ' חיי שרה) על הפסוק ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו, זקן ביתו שהיה זיו איקונין שלו דומה לו, המושל בכל אשר לו שהיה שליט ביצרו כמותו, "עבדו" מעלה רוחנית היא, כמו ש"זקן ביתו" ו"המושל בכל אשר לו" הן מעלות נפשיות. זכה אליעזר להיות עבד ותלמידו של אברהם עד שהיה זיו איקונין הרוחני שלו הדומה לרבו ממש, ומושל ביצרו כרבו, כי המתבטל לרבו זוכה להיות כרעיה דרבו ממש.
רא"ל היה האחרון מתקופה קדומה במדה זו. בו נסתיימה תקופה של רב ותלמיד מובהק. רבים זוכים לתואר רב, אבל מעטים הם הזוכים לתואר תלמיד או תלמיד מובהק. איזהו חכם הלומד מכל אדם, להיות תלמיד של כל אדם להתבטל לכל אחד כדי לקבל מדברי חכמתו לא מהדברים הקלים והנוחים הם. יסודה ושרשה בחכמה, לכן הכתירוהו חז"ל בתואר חכם. רבים הם הזוכים לרב ללמוד ממנו חמשה חומשי תורה בילדותם, אבל מעטים הם הזוכים לרב ללמוד ממנו חמשה חומשי תורה בבגרותם, הראשונים נשארים בשטחיות הינקותית, הגירסא וההבנה מגירסא דינקותא בהם הם שקועים כל חייהם, שונה הוא הזוכה לרב בבגרותו, להבין תורה בהבנת הרמב"ן והאבן עזרא וכו'. מוהרא"ל זכה זכיה זו ללמוד חמשה חומשי תורה, אגדה, חכמה ויראה מרבו המובהק, לא הוא התייחס לרבו אלא רבו ייחדו לתלמידו המובהק ולממשיך דרכו.
זכה לרב כמעט לכל הש"ס כולו
שני הסדרים נשים ונזיקין ועוד ענינים ש"סיים למד ממורו הגרש"ש מגרודנא. רא"ל מחשיבו כרבו המובהק וגם רבו הכתירו כתלמידו המובהק ותפארת ראשו. בספר היובל של הגרש"ש זכה מאמרו של רא"ל בעניני טומאה וטהרה להערכה גדולה מגאוני הדור. הרבה שנים ישב בבריסק דליטא ללמוד תורה מהגרי"ז הפעם מסדר קדשים, ולקנות דרכם ושיטתם של הגר"ח והגרי"ז זי"ע. כמעט מיום שעמד על דעתו ייחד את עצמו להיות תלמיד. שנים ושמיטות השקיע לקנות מדה זו. ואכן זכה להיות תלמיד מובהק. רבן של ישראל ראה פרי עבודתו בקונטרס "תבונה" שיצא לאור בניו-יורק והפליג בשבחו מאד. אין לנו כל פלא שהשאיר אחריו חד"ת כמעט על כל הש"ס ועיונים מוסריים כי תלמיד גדול היה, גאון בתורה גדול ביראה וחכם בחכמת המוסר.
מזוג מלא של תורת בריסק והתורה הקלמאית היה. תורת ההפרדה והניתוח ששני דינים הם מיסודם, וניתוח כוחות הנפש הפרדת מדה אחת וניתוחה לשנים, אשר זוהי כל תורת בריסק וקלם על רגל אחת. מה נהדר היה האילן הגדול הזה בשעה שהסביר שעור של הגרש"ש בהבנתו ובנסוחו הבריסקאי, כמעט שלא ניתן היה להבחין ששתי שיטות עולמיות הן.
ראשית הכרתי אותו היתה כשנקלטתי בישיבת מיר. אשרי עין ראתה ישיבה זו בתפארתה. תפארת וכתר כלל ישראל היתה. בה נתמזגו חכמה, תורה ומוסר. הרושם הראשון עשה עלי בנינה הרוחני וסדריה. בוגרי הישיבה, ה"פני", ישבו דוקא במערב בספסלים האחוריים. "פני המזרח" היו דוגמאות חיות. זו תורה וזו שכרה. כל תלמיד מסכת שלמה הוא. עבר מפואר, גידול יפה. הנקלט למקום הגדול הזה וזכה לתואר תלמיד ישיבה זו בהכרח שזכה כבר לכתרה של תורה. האחד היושב ראשונה בשורה האחרונה היה ר' יונה זצ"ל הי"ד. בשורה המקבילה ישב רא"ל. עברו אומר כולו כבוד. חזר אז מוילנה שם סידר לדפוס כתביו של מורו ורבו המובהק רבינו ירוחם זצ"ל. כבר אז היה מפורסם שמו לגאון בתורה וגדול במוסר.
מילה בריסקאית לא היתה אז עדיין כתובה. מפיו היה אפשר לשמעה ממש כנתינתה, עם כל יקרה וחשיבותה. יקרת ערך היא חכמה זו ולא לכל מסרוה. טכסיס זה הגביר דוקא ערכה וחשיבותה ואין כל פלא שפרחי תלמידי הישיבה עמדו בתור כדי להתקבל ולשמוע הסבר או ביאור כאן או שם. אותי משכו פני המזרח הזה שכמעט את כולם ראיתי כד הייתי בן תריסר בבית המדרש של הרב דבריסק-דליטא. ועוד גורם אחר היה השיעור הראשון ששמעתי מכבוד ראש הישיבה שליט"א שהיה פלפול עצום בנוי ארבע קומות ולא יכולתי לתאר לעצמי מתי אוכל להבינו ועל אחת כמה וכמה שלא עלה בחלומי שאוכל פעם לבנות בנין כזה בעצמי, לכן חשבתי שהדרך היחידה להגיע אל הפסגה היא להדבק בתלמידיהם ולהתקרב מבחינת תלמיד חבר, וככה עשו רבים כמוני.
חלקו רב בהצלת ישיבת מיר
בשנת ת"ש בחודש מנחם אב כשנתפזרה ישיבת מיר ע"י הרוסים, וגרשוה מהעיר הליטאית קידן. נתייסד ועד שמתפקידו היה לחלק תלמידי הישיבה לחמש קבוצות. לא היתה זו עבודה קלה לנתח ישיבה שלימה ולהכשירה שכל חלק וחלק יהא אבר חי ממשיך דרכה ומתקדם כבשנים הטובות במיר עצמה. היה חלקו של רא"ל בועדה זו אשר המשכה של ישיבת מיר הית' תלוי' בה. הוחלט שקבוצה אחת צריכה לנסוע לוילנה, ובראש עמד רא"ל בעצמו, קשה היה אז להשאר במקום מנמוקים שונים. ושוב הוחלט לחפש מקום קטן יותר בעירה קטנה, אשר בין תושביה נוכל להסתדר ולהמשיך דרכנו. שאלה רצינית היתה אז האם עלינו להתקרב יותר למחוז שבו היו מרוכזים שאר חלקי הישיבה בסביבת קידן או להתבודד ולהתעלם מן העין יותר עד כמה שאפשר. רא"ל אסף את תלמידי הישיבה ודרש שיחה מוסרית רבת רושם אשר תוכנה היה שהאדם צריך להיות מתלמד תמיד. ובסופה הסביר שכדאי יותר להתרכז למחוז אחד כדי שלמרן המשגיח שליט"א, תהא אפשרות לבקרנו לעתים קרובות, וככה הוחלט. שיחה גורלית זו עשתה רושם רב ולאושרנו חזרו כל התלמידים במספרם המלא בחודש אלול לעירה שאד, האלול הזה השאיר על כולנו רושם כה גדול עד שגם אחרי שזכינו כעבור כמה שנים לצאת מהגיטו בשנגהי, ועשינו חשבון הנפש מכל מה שעבר עלינו היתה התקופה הקצרה ההיא מן הבולטות ביותר אשר רישומה ישאר חקוק בנו לכל חיינו.
הועד הפועל הזה לא הפסיק עבודתו, וגם רא"ל לא עזבו. בעבודתו המשיך עד שזכה וזיכה גם את הרבים "במתנת החיים"… וגם בחיים רוחניים. גם בעיירות הקטנות מנוחה לא היתה. לא נראה עדיין שום סימן שהמלחמה תסתיים, ושנוכל לחזור אל מקומנו בשלום, להיפך, ההרגשה היתה כי כל מקום מדרך כף רגלו של הפולש הרוסי, לו יהיה, לכן הוחלט להכין את משכנות ד' הנודדים לצאת מארץ זו, רבות מחשבות בלב איש ועצת ד' היא תקום. נפתח פתח כחודו של מחט וביזמת הנהלת הישיבה יצא כל מי שהיו לו התעודות הדרושות. מה נהדר היה המראה כשנפגשנו כולנו בקובה, עיר יפנית גדולה, וכל בני הישיבה המשיכו על מזוודותיהם להקים המשכן המעט בדרגה של ארעי דארעי, ובהתקרב המלחמה בפציפיג (יפן ואמריקה) גירשו אותנו היפנים לסין. יד ד' היתה עלינו לשמרנו ע"י סיבות וגלגולים שונים והישיבה ותלמידה נשארו כולם יחד בשלמות.
בשנת תש"ג כשהכריזו היפנים המושלים בסין על גיטו יהודי בשנגהי נדמה היה אז שעל היהודים בעלי אזרחות פולנית לא חלה עליהם גזירה זו. אולם היפנים רצו שנחתום מרצוננו הטוב, לעבור לגיטו, אחרת הם יכללו אותנו כאזרחים שבויי מלחמה. רא"ל חשב אז כי להיות במחנה עם שאר שבויי מלחמה אזרחי חוץ שאינם מבני ישראל יותר טוב משום שנהיה תחת פיקוחו של הקונסול השבדי, משא"כ לגור בגיטו אנו נמסרים לשליטתם המלאה של היפנים שפעלו אז בהשראתם של גרמנים נאציים. רא"ל למד במשך שבוע זה של ההכרעה בשקידה עצומה כדרכו תמיד, והיה פעיל גם בשאלה חמורה זו אשר פיקוח נפש דרבים תלוי בה, הסתובב שחור כפחם כי גם ידע שדעת אדמו"ר [זצ"ל] נוטה שעלינו לבחור ללכת לגיטו ונמוקו עמו: נפלה נא ביד ד' וביד אדם אל אפולה, מה שאנו קרובים יותר ליד ד' עלינו לבחור, היינו דבגיטו אנו חיים כיהודים עצמאיים ויהודים אנחנו זוהי בחינה של יד ד', משא"כ אם נלד במחנה שבויי חוץ כפולנים "כאילו פולנים אנו". עוד חשבו אז שהיפנים יקיימו הבטחתם שהבטיחו להשאיר בידינו היכל הישיבה, אם נלך לגור לגיטו וזמן מה החזיקו הבטחה זו (אח"כ חזרו בהם). תקיף בדעתו היה גם בשאר ענינים. כשהנידון היה האם מותר לצאת בשבת חוץ לגיטו להיכל הישיבה שהיה או עדיין חוץ לתחום עם סמל הגיטו על המעיל ולשאת התעודות הדרושות לרשיון ע"י גוי, היתה לו דעה עצמאית משלו בהלכה זו והרבה דן בזה. אבל בכל פעם ידע הסוד הגדול של ההתבטלות לבטל דעתו. ככה התחנך וזכה לתואר תלמיד ומתלמיד לגאון גדול וחסיד.
מותר לנו לומר (ע"פ הברייתא דסוטה מ"ט א') משמת מהררי נמרים רא"ל בטל התואר מתלמד וכתרו של התלמיד המובהק (מונח בקרן זוית) שמדה זו קנה וזכה בה כאחד מהתקופות הקדמוניות.
נתפרסם כגאון ומנהיג אחרי שזכה להקים את בית התלמוד כמדתו ומתכונתו ועל פי דרך רבותיו. רבים לא האמינו בתחילת בנינו האם אפשרי הוא לבנותו, אהלי שם בלי יפיותו דיפת בניו-יורק רבתי בימים הללו, אבל לעובדא היה ההיכל הגדול הזה. מי שנקלע לר"ה ויו"כ אל הבית הזה הרגיש כאילו עומד הוא במיר אחרי שיחה מוסרית המנוסחת נוסח קלם. משתאים היו גם גדולים למראה בית התלמוד בית המגדל בו תורה חכמה ויר"ש, "ואכן זכה התלמיד הגדול לבנות בית התלמוד". לו זכינו היה ממלא מקום רבותיו כאחד מגדולי הדור ממש, עכשיו שלא זכינו נהיו הדברים הרשומים פה מצבת זכרון לאישיותו הדגולה. הוי מי יתן לנו תמורתו. ארונו הובא לארץ הקדש ומנוחתו כבוד בירושלים סמוך ליד קבר רבו רשכבה"ג זצ"ל.
ת.נ.צ.ב.ה
[רבי שלום שפירא, המאור שבתורה]
קרדיט תמונה ראשית: PolishYid wikimedia
אישי ישראל 