רבי יצחק מאיר ב"ר אברהם זרח רבינוביץ (ה'תר"ח, 1848 – י"א אדר א' ה'תרנ"א, 19 בפברואר 1891) רבן של זאסלא וסלבודקה (ויליאמפול).
קורות חייו
נולד בעיירה קרעווא, פלך וילנה. בצעירותו למד בשקלוב אצל רבי משה יהושע יהודה ליב דיסקין, מהרי"ל דיסקין, שכיהן אז כרב העיר. התפרסם בשם 'העילוי מקרעווע' וכבר אז העביר שיעורים לצעירים.
לאחר נישואיו כיהן כרבה של זאסלע שבפלך וילנה.
בסביבות שנת ה'תרמ"ה התמנה כרבו של הפרבר הקובנאי סלבודקה-ויליאמפול.
כעבור שנים אחדות חלה, בתקופת מחלתו שימש כעוזרו, אחיו ותלמידו רבי אהרן רובינזון, בעתיד רבה של רוטניצא. אך לא ארכו הימים והרב נפטר והוא כבן ארבעים ושלוש שנים בלבד.
רבי יצחק מאיר סמך לרבנות רבים מבני ישיבת סלבודקה בתקופתו, מהם: רבי דב אהרן בריזמן מו"צ בקולנא ובסוף ימיו בתל אביב; רבי יצחק יהודה ליב קאדושין, ראש ישיבה ומו"צ במינסק, מחבר ברית יצחק (ראו עמ' 3-4 שם), בסוף ימיו בניו יורק; רבי יואל ליב הרצוג; רבי מרדכי יצחק אפשטיין משפילד, אנגליה, מחבר "תכלת מרדכי"; רבי שמריה יהודה ליב מדליה ממוסקבה; רבי שלום איזראלסון מטורונטו; רבי חיים וולפרט; רבי יצחק באריץ מבוסטון; ורבי אשר ליפמן זרחי מקנטקי, ארצות הברית.
לאחר פטירתו עמד כס הרבנות בסלבודקה ללא רב, כדי לכלכל את אלמנתו הצעירה ממשכורת הרבנות. (ראו על כך מכתבו של רבי יצחק אלחנן ספקטור, אגרותיו ח"א סימן קנב, מיום ח' שבט תרנ"ג שבו הוא מציע לרבי משה נחום אב"ד קאמינקא שלא כדאי לו ליטול משרת הרבנות בסלבודקה כי העיר חרבה בשרפה והשכר השבועי הוא 10 רו"כ, וגם קבעו שרב חדש כי יבוא ויצטרך לשלם 700 רו"כ לרבנית האלמנה). הרב שהתמנה לאחר מכן היה רבי משה דנישבסקי.
אחת מנכדותיו נישאה לרב והעורך התורני ר' יוסף ליטווין מלונדון, מחבר 'ישמח ישראל'.
מכתבים ממנו: בספר הפותח והחותם לר"ב גיטלזאהן, עמ' 3-4. הסכמה על הלקסיקון הרבני 'דור ודורשיו' של אפרתי, וילנה תרמ"ט.
עליו
סלאבאדקא (פרור קאוונא), יום ה', י"א אד"ר. אבל כבד היום לעירנו, כי גוע ויאסף אל עמיו הרב הגאון הגדול חו"ב צדיק מושל ביראת אלהים כו' ר' יצחק מאיר ראבינאוויץ זצ"ל, בשנת הארבעים ושלש לימי חייו.
הרב הזה מלבד שהיה כגול בתורה (עוד בילדותו התנכר כי יהיה כאחד הגדולים בארץ ויצא שמו לתהלה ולתפארת בשם ה"עלוי-מקרעווא") – עוד היה מוכתר במעלות ובמדות טובות להמציא עזר וישע לכל כושל וקשי יום, כאב רחמן דאג להמון העניים והאביונים בעירנו ובכל עת מלא את כל מחסורם ומשאלותם. כשבע שנים שמש בכתר הרבנות בעירנו ובכל הימים האלה פעל ועשה הרבה לטובת העיר והיושבים בה. ואין קץ לטובות הרבות אשר היטיב לזולתו.
עוד בימי נפלו על ערש דוי חרד לבנו מאד אם יקום עוד מהמטה אשר עלה עליה, כי תקפתהו מחלה עזה ודכאה לארץ חיתו; כל אנשי העיר הרבו לשפוך תפלה ותחנה לאלהים כי יקים את רבנו מחליו זה, אף גם הביאו מקאֶניגסבערג פרופיסור מומחה לגהות ממנו מזור, אך לשוא! שערי התפלה ננעלו וד' לא שמע לקולנו, המות עלה בחלוננו ויקפד כארג חית רבינו האהוב לנו.
מטעם נכבדי העיר נתן צו לבלי לפתוח ביום הזה את החנויות וכל בעלי המלאכה עזבו את מלאכתם ויבואו לספוד להרב ולבכותו, וכן גם בקאוונא כרוזא קרא בחיל כי ילכו כל העם לעשות החסד האחרון עם הרה"ג בעל החסד המנוח. מאז הבקר החלו להתאסף רבים אל בית המנוח עד כי היה צר כל הבית וגם הרחוב – וההמון הולך ורב! נכבדי העיר יחד עם נדיבי קאוונא פשטו בתוך כל ההמון ההוא לבקש נדבות בעד האלמנה אשת הרב ובניה אשר נשארו עתה בעני ובחסר כל, ואמנם כל האנשים הנתבעים לא קפצו ידם ונתנו סכומים הגונים מרו"כ אחד עד חמשה ועשרים רו"כ ויותר.
בשעה השניה החלה הלוית המת ויביאו את הארון לחצר בית הכנסת, ששם חכו עליו המון אנשים מעירנו ומקאוונא ועוד. הרב הגאון ר' יצחק אלחנן שליט"א מקאוונא עלה על שלחן העשוי לדבר, ובעינים זולגות דמעות תאר את ערך האבדה הגדולה שאבדה עירנו בכלל ובפרט, ובתוך דבריו צוה ברגש לאמר: א) כי כל האנשים שישנם פה ואשר אינם פה יתנדבו איזה סכום לאלמנת המנוח. וב) כי במשך שתי שנים לא ימנו רב אחר במקום הנפטר וישלמו השכירות לאלמנתו כבתחלה, וכל העם ענו אחריו בקול בכי: הן! הן! נעשה ונשמע!
אחרי הגאון ריא"ס, הספידוהו: הרב המגיד מעיר קאוונא, הרב הג' מעיר פאנימון (פלך סובאלק) בן אחי המנוח והרב הג' ר' שבתי מרונם דו"ץ בעירנו. הרב המגיד מקאוונא זכר בהספדו את נדבת חו"צ הנאמנים פה אשר התנדבו לבנות "בית תפלה" על שם הרב המנוח באחת הקולוניות בארץ הקודש, כי היה המנוח חו"צ נאמן ולא אחת זכר בדרשותיו הנחמדות את רעיון "ישוב ארץ ישראל" וירימהו על נס.
ביראת הכבוד ובהדרת קודש נשאוהו לבית מועד לכל חי והסופדים סבבו בשוק ויעוררו לקנים והגה והי על האי שופרא דבלי בעפרא. ואף כי היה היום רוח סועה וסער ושלג רב ירד בלי הרף, בכל זאת נמשך כל העם, כעשרת אלפים איש ואשה, אחרי ארון המנוח לגמול להרב המנוח החסד האחרון.
ישלם ד' נחומים לכל המתאבלים עליו, ותהיה נשמתו צרורה בצרור חיי הנצח. ב.ק.
[המליץ, טו אדר א' ה'תרנ"א]
מתורתו
וכמדומה כי שמעתי כד הוינא טליא מפי הגאון הג' ר' יצחק מאיר זצ"ל אבד"ק סלובודקא עיר מולדתי, כי יש קץ הגאולה של בעתה וזה הוא סתום ונסתר ממנו, ויש עוד קץ אם זכו אחישנה, והוא גלוי לנו כמ"ש היום אם בקולו תשמעו. זהו שאמר 'הנסתרות' (קץ של בעתה) 'לה' אלקינו', כי רק הוא יודע זאת. והנגלות לנו ולבנינו, הקץ שהוא גלוי לכולנו הוא לעשות את כל דברי התורה הזאת, כמ"ש זכו אחישנה (וזהו לנו ולבנינו, ולא יאמרו האבות שלום לנו כי תורת ה' אתנו, כי ידאגו גם עבור שמירת התורה והמצות של הבנים).
[רבי צבי הירש פרבר, כרם הצבי, דברים, וינה תרצ"ח, פרשת ניצבים]
ובילדותי שמעתי מפי הרב הגאון הגדול ר' יצחק מאיר זצ"ל שהיה אבד"ק סלבודקא באור שינוי הלשון 'כל דכפין' ו'כל דצריך', כי יש שני מיני נצרכים, אחד העני שהוא רעב ואין לו מה לאכול, והשני הוא איש הצבא או החולה מבנ"י השוכב על ערש דוי בבתי החולים של או"ה או החבושים בבית האסורים, שיש להם מה לאכול אלא שצריכים לטובתינו להאכילם מצה ומאכל כשר, נגד הראשון אומרים כל דכפין ייתי ויאכל, ונגד השני אומרים כל דצריך (ולא דכפין, כי איננו רעב כי הלא יש לו מה לאכול, אלא שהוא צריך לטובתינו להאכילו מצה ומאכל כשר). [ושמעתי מפי גאון ישראל חכם הכולל פאר הדור רבי צבי הירש רבינוביץ הגאבד"ק רובנה שהמליץ על זה דברי החוזה (ישעיה סו) ואל זה אביט אל עני ונכה רוח (זה העני אשר רוחו נשברה מרוב עניו ומחסורו) וחרד על דברי (זה איש הצבא או החולה בבית החולים של או"ה שיש לו מה לאכול ואינו עני, אך הוא "חרד על דברי" כי יחדל לאכול מה שמוכן לו יען הוא חרד לדבר ה', ובשביל זה נזקק לטובתנו) ועלינו למלא רצון שני מיני נצרכים אלה, ולכן מכריזין בחג הפסח כל דכפין ייתי ויאכל וכו'].
[רצ"ה פרבר הנ"ל, ספר המועדים – מועדי צבי – פסח עמ' ח]
ביבליוגרפיה: המליץ ט"ו אדר א' תרנ"א ♦ אייזנשטט, דור, ב, עמ' 47 – ערכו של אחיו.
הערה: תאריך הפטירה (השגוי) יא מר חשון מופיע בספרו של בן עירו רצ"ה פרבר, מועדי צבי עמ' ח'; הלפרין, אטלס, פריט 2125 נוקב בתאריך הפטירה: יב חשון. לא הצלחתי לברר על סמך מה. בעקבותיו הלך אלפסי, דורשי ציון בפועל עמ' 116. אלפסי משתעשע שם באפשרות שהיה אחיו של רבי שמואל יעקב רבינוביץ, אך גם הוא לא מצא סימוכין לכך, והרי שמות אבותיהם ידועים וכדי ביזיון.
אישי ישראל 