רבי דב מעייני

רבי דב ב"ר משה יצחק מעייני (ה'תרס"ד, 1904 – ו' תמוז ה'תשי"ב, 29 ביוני 1952) היה רבה של מגדיאל.

קורות חייו

נולד בגרודנה שבליטא לרבקה אסתר ור' משה יצחק קרישנסקי (מעיני). למד בישיבת סלבודקה ונמנה על קבוצת תלמידי הישיבה שעלתה לייסד את הישיבה בחברון. למשך כמה שנים חזר לאירופה ולמד בבית המדרש לרבנים מפי רבי אברהם אליהו קפלן.

בקשו רחמים בעד החולה דוב בן רבקה אסתר, הרב ממגדיאל

נישא לפרידה (נפטרה ליל ה' טבת ה'תשנ"ד, 18 בדצמבר 1993) בת רבי יואל ברנצ'יק, מראשי נובהרדוק בריגה, ותלמידו של הסבא מנובהרדוק.

לאחר נישואיו כיהן זמן קצר כרב בפולין. בשנת ה'תרצ"ב, 1932, חזר לארץ ישראל, למד ב'היכל התלמוד' בתל אביב והעביר שיעורים בבית החסידים של גור בשכונת פלורנטין בעיר. אחר כך עבר לפתח תקווה שם היה ממייסדי סניף פועלי אגודת ישראל המקומי ולמד בכולל אברכים בעיר עד מינויו כרבה הראשי של המושבה מגדיאל בשרון.

השתתף בכנסייה הגדולה השניה של אגודת ישראל, מטעם פועלי אגודת ישראל.

בליל שבת האחרון לחייו חש ברע, הוא פונה לבית החולים 'הירקון'. מודעת 'בקשו רחמים' פורסמה בעמודו הראשון של 'המודיע' בבוקר יום ראשון, אך כבר בשעה 6:00 בבוקר באותו יום, נפטר הרב מעייני.

הלווייתו התקיימה בבית הכנסת הגדול בתל אביב, שם ספדו לו רבי איסר יהודה אונטרמן, הרב הראשי לתל אביב, ורבי הלל ויטקינד ר"מ נובהרדוק והיכל התלמוד. משם יצאה ההלוויה דרך מושבות השרון למגדיאל, שבה נקבר.

החליפו ברבנות מגדיאל, רבי פרץ אריאל.

בתו המחזאית רבקה מנוביץ, הפיקה לזכרו את הספר 'אעברה נא', מוסד הרב קוק תשע"ה, הכולל נספח דיגיטלי ובו מכתביו של הרב וכן שירים שהלחין ומושרים בידי בנו.

עליו

הגה"צ ר' דוב מעיני זצ"ל
(אב"ד מגדיאל)

ככה הם עוזבים אותנו. מיתמים יותר ויותר את הדור המיותם בלאו הכי, משאירים חלל ריק מאחוריהם.

כמה מעטים הם הרבנים אשר בעודם צעירים הצליחו להתרומם ממעל לקטנוניות והקרתניות שאפפם במשרותיהם, כמה מעטים הם הרבנים אשר הבטיחו כה רבות.

והנה – שוב נעדר אחד.

רבה של מגדיאל איננו.

*

צעיר בימים היה הרב ממגדיאל, מהרבנים הצעירים בישראל. למעשה, החל רק עתה לצעוד צעדיו הראשונים ברבנות ולמרות זאת היה כבר הרב ממגדיאל – שם דבר, אישיות אשר סימלה את הזוהר והזך שברבנות, אישיות אשר. גילמה בתוכה את התכונות הנעלות, אותן אנו שואפים וכמהים לראות אצל נושאי דגל הרבנות.

בו ראינו את אחד המעטים, אשר בעתיד ימלא את החלל במנהיגות הרוחנית בעמנו. והנה נגדע.

איננו.

*

בהתדלדל שורות של חיילים פשוטים אפשר להגיד: נתארגן. נתלכד. נגביר אונים ושוב נחשל את השורות ונמלאם.

מספד מר עם תום ה'שבעה', יג תמוז ה'תשי"ב

כי חיילים פשוטים אפשר לארגן, ליצור, אולם אנשי מעלה אי אפשר ליצור, אי אפשר "לעשות", הם צריכים להתעלות מרצונם.

אנשי מעלה, המורמים מעם – ניתנים לנו והם אף נלקחים מאתנו. הרב ממגדיאל ניתן לנו בעת בה היינו זקוקים לו ושכמותו והוא נלקח מאתנו בעת בה טרם נוכל לותר עליו…

*

אסור להרהר. אסור לנו להרהר אחרי דרכי ההשגחה העליונה, אולם זכורני ביום בו נפטר מרן רח"ע זצ"ל גרודזינסקי עמד אחד הרבנים ואמר:

– בשמים הלא נצטברו, מאז היותנו לעם – כל כך הרבה "רבי חיים עוזר", ובארץ – היה לנו כיום רק אחד ויחיד – מדוע הוא נלקח מאתנו?…

מיותמים אנו, דורנו זה. כה מורגש המחסור באנשי מעלה, בגדולים – אולי יותר מבכל הזמנים ובכל הדורות. ושוב נגדע מאתנוי איש המעלה, אשר כה יחסר לנו.

ת.נ.צ.ב.ה.

[המודיע, ח' תמוז ה'תשי"ב, עמ' 2]


ביבליוגרפיה: שערים, ז תמוז ה'תשי"ב, עמוד שער

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s