רבי בצלאל ב"ר נפתלי הירץ זלמנס (ה'תרס"ז, 1907 – כ"א אדר א' ה'תשכ"ז, 3 במרץ 1967) מאנשי המוסר, רב בית הכנסת בשכונת 'מגורים' בתל־אביב.
נספה עם רעייתו באסון מפולת בטבריה. בנם היחיד נהרג בהפגזה בתש"ח על תל־אביב.
קורות חייו
נולד במיר לר' נפתלי הירץ, הדיין בעיירה. אחיו הגדול היה רבי אברהם זלמנס (אברהם מירער), ה'אורים ותומים' של תנועת נובהרדוק אחרי פטירת הסבא (נספה עם משפחתו בוורשה). בעקבות ר' אברהם ואחיו הנוסף ר' יצחק (נפטר בתקופת השואה ברוסיה) הצטרף גם הוא לישיבות נובהרדוק והיה שותף לייסוד ישיבות 'בית יוסף' ברוסטוב ובוורשה.
הוא נישא לרחל (דבורה?) לבית גרנט, נכדת ר' משה גרנט משרנסק, פולין. הזוג התגורר בשרנסק. בכ"ד אייר תרפ"ט, 3 ביוני 1929 נולד בנם היחיד שרגא. בשנת ה'תרצ"ה, 1935, עלתה המשפחה לארץ ישראל והתיישבה בתל-אביב.
רבי בצלאל למד בכולל "עטרת יוסף" בעיר ושמר על קשר עם חבריו בעבודתו הרוחנית. בשנת תש"ח הצטרף בנם לפלוגה הדתית ב'הגנה' ואחר כך בחטיבת 'קריתי', הוא נהרג בגיל 19 בעת הפצצה על קרית מאיר.
בהמשך התמנה ר' בצלאל כרב בית הכנסת "מגורים". (הקהילה הוסיפה לציין את יום השנה שלו, בסיום ש"ס מדי שנה, שנים לאחר פטירתו).
בשנת תשכ"ז שהה במלון בטבריה, גג המבנה קרס והוא ורעייתו נפטרו במקום. הם נקברו בטבריה.
עליו
הרה"ג ר' בצלאל זלמנס זצ"ל
(שבעה למותו הטראגי במפולת בטבריה)
אמר ר"א אמר ר"ח צדיק אבד לדורו אבד, משל לאדם שאבדה לו מרגלית, כל מקום שהיא מרגלית שמה… (מגילה ט"ו).
צדיק היה האיש בבל דרכיו, סמל לטוהר מידות ולשלימות ללא רבב, גדול היה בתורה ובמידות, ועם פטירתו אחד מנקיי הדעת המופלאים.
לא רבים ידעוהו, רק קומץ מהחבורה שהטתופפה בצל "הסבא" מנובהרדוק הכירוהו הוקירוהו והעריצוהו, כי נחבא אל הכלים היה, כמרגלית זו שבעליה חוששים לגורלה שמא תאבד או תינזק ולכן מצניעים אותה במקום שמור היטב, כך הוצנע הרה"ג ר' בצלאל זלמנס זצ"ל.
רק מתי מעט הכירוהו כרום ערכו ואלה ידעוהו להעריכו כערכו.
משים היה לילות כימים והוגה בתורה, זכורני איך פעם ששהיתי אתו בבית מלון בטבריה והוא היה אז זקוק למנוחה שלימה לצרכי ריפויו והחלמתו ועד שעה מאוחרת ישבנו והתבסמנו מזיו תורתו ומאמרותיו המבריקות – השזורות דברי מוסר, נפרדנו והלכנו איש לחדרו. לאחר זמן מה והדבר כבר היה אחר חצות הליל ראיתיו יוצא בלאט מחדרו, מעלה אור במנורה הצדדית, מאהיל עליה בניירות כדי שהאור הקלוש לא יעיר את האורחים, פותח הגמרא ומתיישב ללמוד, באותו רגע למשמע הצלילים הנוגים והערבים התחלתי לחוש בגדלותו של האיש, וכך ישב במשך למעלה משעתיים ללא נוע כשכל כולו רכון ועסוק בגמרא, ומשגמר חזר כלעומת שבא, איש לא ידע בשבתו ובקומו, ולמחרת בבוקר בשעת בוקר מוקדמת כבר היה עטוף בטלית ותפילין. נסיתי להוציא ממנו על מעשיו בליל אמש אך נכשלתי, לא הבחנתי ולוא ברמז הדק ביותר שהוא ישים לב וירגיש תודה לעצמו על זה, כנראה שאצלו זה היה דבר שבשיגרה.
ולא היתה זאת ח"ו צניעות וענוה שריחה נודף ת"ק פרסה, במשך שנות שבתו בארץ נתבקש עשרות פעמים שיאות לקבל על עצמו משרה רבנית מכובדת באחת מערי השדה, אך הוא סירב, רק בשנותיו האחרונות הסכים לכהן כרבה של שכונת "מגורים" שבתל־אביב, שכונה שקטה שמצא בה כר נרחב לפעולותיו, והמרגלית היכן שהיא
שמה עליה, מקום מגורו לא היה בקרב אנשים הלהוטים אחר „אידישקייט”, אך תוך זמן קצר פעל ועשה נצורות, משנכנס לכהן כרב בשכונתו נתוספו הרבה הרבה ספסלים לביהכ"נ. הרבה אנשים שרגלם דרכה על מפתן ביהכ"נ רק בימים הנוראים הפכו להיות למתפללים קבועים, וכל זאת בזכות כח המשיכה המוקסם שבו, הדוגמא האישית שהוא היווה לכולם.
משכורתו היתה מצומצמת ואעפ"כ היה ביתו פתוח לכל מר ונצרך, לעתים היה מכתת רגליו לשכונות רחוקות בחלקו לנצרכים, רעיתו הרבנית נ"ע, הקדישה כל עתותיה לזולת, כל נצרך הזקוק לסעד סוציאלי מצא אצלה אוזן קשבת ולב חם, והיא הוסיפה גוון אמהי אחראי לפעולות הסוציאליות של העיריה שהיא היתה ממונה עליהם.
נצר למשפחה מפוארת היה ר' בצלאל זצ"ל, אביו היה רבה של העיירה מיר המעטירה עיר המלאה סופרים וחכמה שלא קל להתבלט בתוכה. אחיו הגאון ר' אברהם זלמנס הי"ד היה מעילויי נובהרדוק וכה התבטא עליו פעם ה„סבא” זצוק"ל: „בנובהרדוק למדנו שאסור להתגאות אבל מותר לי לומר, אם באתי לעולם רק בכדי לגלות מטמון טמור זה כמו ר' אברהם דיינו”. ועם היגדע מסורתה המפוארת של המשפחה על ידי הנאצים ימ"ש, דאג רבינו ללבות ולהחזיק ברמה במסורת משפחתו, כל משפחתו הושמדה בשואה אך הוא לא נפל ברוחו ולא איבד מבטחונו כמלוא הנימה, ואם לא היה די בכוס תרעלה זו אותה מיצה עד תומה, עוד התווסף כאב על כאבו השותת.
בן יחידי היה להם, לר' בצלאל ולרעיתו, עלם מפואר ברוך כשרון שניבאו לו גדולות ונצורות, ובאחד מימות תש"ח הקודרים אבדו גם את בנם האהוב שנהרג בהפצצה בת"א, ומאז התעטפו באלם יגון, לא התמרמרו ולא באו בטרוניות, הכל נשאו בדממה אילמת ובלב קרוע אך לאיש לא השיחו יגונם, לאחר השבעה הוא קם ואמר לרעיתו: ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך ועלינו להצדיק את הדין. ומאז לא ראתה דמעה על לחיו, כעשרים שנה חלפו מאז אך הם חיו באורח מתמיד באווירת שכול, עשרים שנה כבר עברו אך הם לא יכלו להאזין למנגינה ולא יכלו להיפנות מאבלם, אך כל זאת נשאו בלבם פנימה, ולאיש לא הצרו באבלם ובדאגותיהם.
וכחייו הטראגיים מלאי הזוך והאצילות כן פטירתו הטראגית, הוא ורעיתו באו להחלמה בטבריה, אך לפתע בצורה טרגית נקפדו חייהם, כל ימיהם שכול וכאב, גדלות וצניעות, וכן בפטירתם.
ביום ו' האחרון קם השכם בבוקר, כי הבית בו התארחו היה כבר בחזקת סכנה, הוא חשש שמא יאחר זמן תפילתו, וכך לפני שילך לחפש מעון אחר התעטף בטלית וחפילין ומתוך התרכזות עילאית כשאינו שם לב להמולה שמסביבו התפלל תפילתו, תפילה זכה וברורה שאיש לא שיער שתהא האחרונה, רעיתו מאיצה בו שימהר בתפילתו כי עליהם לפנות הבית, אבל הוא כבר אוחז באמצע קריאת שמע, באמצע המסירות נפש והייחוד כדרכו מאז ומתמיד, רעיתו המסורה מחכה לו, אינה מפריעה לו יותר, הוא כבר גמר פרק ראשון, נפשו הזדככה והטהרה, ממלמל
כבר „לאהבה את ה"א בכל לבבכם ובכל נפשכם…” ואז אירע האסון, הבית בן שני הקומות של משפחת פוקסמן התמוטט כבנין קלפים, רעש והמולה מסביב פצועים נאנחים וזועקים, קריאות „שמע ישראל” אחרונות דוממות בין החרבות ולאחריה שקט. רעיתו היתה לידו, ויחד מצאו מותם הקדוש בהרמוניה נפלאה. בחייהם ובמותם לא נפרדו. וכך, מעוטר בטלית ותפילין, טלית שכולה תכלת, שכולה מסירות, תורה וגדלות, מסר נפשו לגנזי מרומים.
לאחר שעה קלה משפונו ההריסות נתגלו גופותיהם הקדושות, הטלית היתה מוכתמת בדמם, אבן כבדה מחצה רקתו, אך התפילין נשארו באורח פלאי הדוקים על ראשו וזרועו כשהכל מסביב מעוך ומרוסק, גלמודים היו בחייהם ובמותם ללא שאר וקרוב, ויחד הוטמנו בצהרי ערב ש"ק ויקהל בבית העלמין העתיק שבטבריה זה ליד זו, נגדעה משפחה מפוארה מישראל משפחה שכל מעשיה תורה, חסד, צניעות ותמימות.
יהי זכרם הברוך והקדוש לפנינו לעילוי נשמתם בהיכלי רקיעים.
הכותב בדמע,
י. קליין
[המודיע, כח אדר א' תשכ"ז, עמ' ה]
ביבליוגרפיה: וונדר, עיניך רואות, עמ' 142. וונדר, מאיר עינים תשכ"ז עמ' קיב. (בשני המקומות הוא מונה מכתבים למערכת שכתבו שני בני הזוג לעיתונים שונים).
אישי ישראל 