רבי ניסן בן-ציון ב"ר מנחם מאיר (שמושקוביץ) בן-ציון (ה'תרמ"ו, 1885 – י' אלול ה'תשי"ג, 21 באוגוסט 1953) רב בכמה עיירות בליטא ובסוף ימיו בקרית חיים ואב"ד בבית דין הרבני בחיפה. מחבר "בנין ציון".
חניך ישיבות מיר וסלבודקה, נשא את דינה בת רבי משה לוינסון (אראנער) מאראן. רב באַרזמַס שליד ניז'ני נובוגרוד, באמסטיבאווה (מסטיבווה) שליד וולקוביסק ובבאדקי שליד ביאליסטוק.
קורות חייו
נולד לרבי מנחם מאיר ובריינה שמושקביץ. חניך ישיבות מיר וסלבודקה, בארזמוס כיהן משנת ה'תרע"ה, בתרפ"ב בא לכינוס רבני בביאליסטוק ושם הכירוהו והציעו לו את רבנות אמסטיבובה (בה שימש עד תרע"ז רבי איסר יהודה אונטרמן), שבה שימש עד שנת ה'תרפ"ד, אז עבר לבודקי. כשעלה לארץ ישראל בשנת ה'תרצ"ה, 1935, שינה את שם משפחתו ל"בן ציון" במקום שמושקביץ. בניו השתמשו בשם "ציוני".
משפחתו
אשתו דינה הייתה בתו של רבי משה לוינסון מאראן. אחיה רבי אברהם לוינסון, נישא לבת הלש"ם וכיהן כרב בהומל, הוא שינה את שם משפחתו לאלישיב. בנו של רבי אברהם אלישיב (ה'הומל'ער רב') היה רבי יוסף שלום אלישיב. לאחר פטירתה נשא בשנית את חיה ב"ר בצלאל.
בניו
- רבי משה ציוני.
- רבי מנחם מאיר ציוני – אב"ד תל אביב. נשא את שפרינצא (תקוה) ב"ר פרץ וחיה שרה סגל (לאחר פטירתה נשא בשנית את יפה אבלסון, אלמנת מחותנו רבי חיים אבלסון ואמה של כלתו ויטל, אלמנת בנו ר' פרץ). ילדיהם:
- חיה שרה – נישאה לרבי שמחה זיסל שפירא בנם של רבי רפאל שפירא, ראש ישיבת תפארת ישראל ותפארת הכרמל בחיפה וזהבה גולדה בת רבי חיים דוב מאיר רובמן מייסד הישיבות הללו.
- דינה – נישאה לרבי יעקב יוסף ב"ר אליעזר ברחי"ל אוירבך.
- רבקה – נישאה לרבי יצחק מרדכי ב"ר יחיאל מיכל הכהן רובין, רב קהילת בני תורה בהר נוף ירושלים, דיין בבית דין צדק בני ברק ומחבר ספרי יסוד בהלכה (ארחות שבת ומראה כהן).
- רבי פרץ ציוני – נישא לויטל בת רבי חיים (נפטר ה'תשל"ט) ב"ר יהושע (נספה ה'תש"ב) ב"ר יהודה שרגא (ה'תרכ"ו-ה'תרצ"ו) ב"ר אברהם יואל (ה'תר"א-ה'תרס"ג) אבלסון. הוא כיהן כרבה של עפולה במשך עשרות שנים (מאז פטירת רבי אשר קירשטיין בשנת ה'תשל"ה ועד לפטירתו בי"ז אדר ה'תשס"ו).
- ר' יעקב ציוני (נפטר כ"ג אב ה'תשל"ז, 7 באוגוסט 1977) ועטל – מעסקני המזרחי בתל אביב.
- רבי משה ציוני (נפטר בט"ו תשרי ה'תשכ"ג, 13 באוקטובר 1962). הוא ערך ש"ס מפוסק.
- ר' אברהם אבא ציוני.
- ר' ראובן בן ציון – בנו מאשתו השנייה חיה (נפטר בחול המועד סוכות ה'תשע"ט).
עליו
מי מביא לנו תמורתו
"…תלמיד חכם שמת מי מביא לנו חליפתו, מי מביא לנו תמורתו" (ירושלמי ברכות פ"ב ה"ח)
אבידה גדולה אבדה לנו בפטירתו הפתאומית של אחד מטובי הרבנים במדינה, מובהק בהוראה, שקדן בתורה, טהר לב ויקר רוח — הג"ר בן ציון זצ"ל, ראב"ד וחבר הרבנות הראשית בעיר חיפה. נעדר מאתנו טפוס משובח מאלה שנשארו מתקופה המזהירה של רבנות ליטה. חוץ מגדלותו בתורה, שכבר עמדו על כך אלה שהספידוהו, הצטיין גם בזה שהטה שכמו לשאת עול הצבור במסירות ובסבלנות מרובה. כהיום לא רבים הם, לצערנו, הממצים את עומק הפשט של דברי חכמינו ז"ל על העומדים בראש הצבור: "לא שררות אני נותן לכם כי אם עבדות אני נותן לכם" (הוריות י'). אלה המרגישים פרושה של עבדות זו מוצאים גם ספוק נפש מיוחד במלוי תפקידם. ו"העבדות" הזאת מעניקה להם הרגשה של "חרות" אמתית, של מנהיג אשר הצבור בחר בו ומביט עליו כמורה, כמדריך ומשפיע ואשר דבריו ופעולותיו מניחים את חותמם על חיי הקהילה. זו היתה דרכה של הרבנות בליטה במשך דורות ועדיין רשומה ניכר, אלא שדמותה התמעטה הרבה במשך התקופה האחרונה.
פגישתי הראשונה עם הרב המנוח ז"ל היתה בעיר ביאליסטוק בשנת תרפ"ב, כשבא מעיר ארזאמאס ברוסיה, אחרי ששימש בתור רב הקהילה שם מספר שנים. היתה אז בביאליסטוק וועידה מטעם ה"ג'וינט" לדון על עבודת עזרה לאוכלוסיה היהודית בשטח ליטה הפולנית, שהתרוששה ונתדלדלה במלחמה העולמית הראשונה. אחרי חלופי דברים עם הרב האורח, הכרתי, יחד עם עוד רבנים שנזדמנו לשם, כי עתיד הוא הרב מארזאמס לתפוס מקום חשוב ברבנות שבליטה, וכן היה באמת. בתחילה נתקבל לרב בעירה אמסטיבובה (אשר גם אני שמשתי ברבנות שם עד שנת תרע"ז) והתחבב שם על הצבור וגם יצאו לו מוניטין בכל הסביבה. משם לוקח אחר כבוד לקהילת בודקי וגם שם רכש לו מוקירים ומעריצים כרב גדול היודע את תפקידו הנשגב וממלא את המוטל עליו בהצטיינות.
ראוי לומר מלים אחדות על עבודת הרבנות בעירות ישראל שבגולת ליטה, שהשפיעה טובה רבה על הצבור וגם טיפחה בהרב עצמו סגולות של מנהיג ומדריך. מספרים בשם הגאון ר' חיים מוולוז'ין ז"ל שהיה רגיל לומר כי כור המבחן לרב הוא לא עיר גדולה אלא קטנה, מפני שבקטנה מתפתחים כל כשרונות הפעולה של הרב בשטחים שונים והכחות הגנוזים בו מתגלים ומקבלים צורה מוחשית. ואמנם הרב של עירה בישראל היה ממש כמו אב למשפחתו, שאין ענין בחיי הצבור שיוצא מתחום עבודתו. ומי שהצליח ברבנות זו סימן הוא שהיה בו חוש חזק של אבהות כלפי קהילתו והצבור הביט עליו כמו על רב החובל של ספינה קטנה, אשר האחריות בעד כל המתרחש שם רובצת עליו.
הרב המנוח ז"ל עמד במבחן בקהילות הללו והתמחה כמנהיג מסור לתפקידו הנעלה, הדואג לשלום הצבור בכלל ולחייו הרוחניים בפרט. בכוחו זה השתמש גם כשנתקבל לרב בקרית חיים. כרב הראשון בקהילה אשר סרבה להכיר בנחיצותו של רב בכלל, עמל ויגע, פעל וסבל, והצליח לא מעט לשנות את ההשקפה על רב ועל תעודת הרבנות מצד הצבור שהביט על זה בבקורת חריפה. לאחרונה כשהתיישב בחיפה עצמה הקדיש כחותיו לשיפוט הרבני, וגם שם מצא כר נרחב לפעולתו והצליח כמורה ודיין, אשר נהירין לו שבילי ההלכה בענינים חמורים ומבין גם בהליכות עולם ובדרכי בני אדם וסכסוכיהם.
ומתוך הצער הפנימי על אבדן ת"ח גדול בתורה ובסגולות נפשיות להדריך את צאן מרעיתו מתפרצת השאלה הנזכרת בירושלמי המובא בראש המאמר: "מי מביא לנו תמורתו?" אין השאלה אם יש בכלל תמורה, כי סוף סוף לא אלמן ישראל מכשרונות טובים וכחות רוחניים פעילים, אלא מי יביא את התמורה, לאמר איפה הם התנאים המאפשרים התפתחותם של כחות תורניים בכיוון הרצוי, ועל נושא זה רצוני להעיר במלים מעטות.
לצערנו ניכר שנוי ביחסם של ראשי הקהילות לרב שלהם, וזה גורם גם שנוי ברגש האבהות של הרב כלפי קהילתו. ישנם מנהיגים שלא מתאים להם לשתף את הרב המקומי בהתיעצויות ודיונים על עניני הצבור בכלל ומגבילים את פעולתו בשטח הדתי, במובן מצומצם. על ידי זה גם הרב עצמו כאילו מצטמצם בתחום צר ואין מצב כזה עלול לפתח את אותה האבהות המסורה לצאן מרעיתו אשר הרבנים החשובים הצטיינו בה כל כך.
יש צורך לתקן את היחס ולשפר את התנאים ולתת אפשרות לרבנים צעירים במיוחד להרחיב את תחומם ולפתח את היחס הנפשי ואת המסירות הלבבית בין הרב ובין הקהילה. השפור הזה יביא לכך שבאמת "לא תהיה עדת ישראל כצאן אשר אין להם רועה".
ובשעה שאנו כואבים על פטירתו של רב גדול ומסור בכל כחו לתפקידו הנשגב אנו מביעים ג"כ אנחה על צמצום התחום בשטח הפעולה של הרבנות ואומרים "מי יביא לנו את תמורתו?!"
הרב א. י. אונטרמאן
הרב הראשי לתל־אביב-יפו
[פורסם ב"הצפה", י"א תשרי ה'תשי"ד]
הלווית הרב ניסן בן ציון ז"ל
קהל רב מכל שדרות הציבור ליווה ביום הששי למנוחת עולמים את הרב ניסן בן ציון (שמושקביץ) ז"ל, ראב"ד דרבנות חיפה, שמת באופן פתאומי בגיל 68 לחייו. המנוח היה מגדולי הרבנים בעיר, מובהק בהוראה ובפסקי דין הלכה למעשה. בצעירותו למד בישיבות מיר וסלבודקה, שימש ברבנות בכמה קהלות בביאליסטוק ועוד, וגם הוציא חיבור בשאלות ותשובות. היה משרידי דור הרבנים הקודם, חניך תנועת המוסק והצטיין במדותיו התרומיות בדעה שקולה, בדיקנות ובנועם הליכות. הודות לסגולותיו אלה השפיע בשעתו כשנתמנה כרב בקרית חיים עם הווסדה, עלה בידו לרכוש לבבות ולבסס חיים דתיים מסודרים במקום על אף התנגדות חזקה שנתקל בה. ההלווייה נעצרה ליד בית המדרש המרכזי ברחוב הרצל וליד משרדי הרבנות והמועצה הדתית שם הספידוהו הרבנים הראשיים ורבנים אחרים.המנוח השאיר אלמנה, בנים חניכי ישיבות ומעורים בצבור.(הצפה, יום א' י"ב אלול ה'תשי"ג)
דרך חייו
נולד בכסלו תרמ"ו בפלך נאוורידוק, לאביו המופלג בתורת ויראת שמים ר' מנחם מאיר שמושקוביץ זצ"ל שהיה ש"ב של הגאון ר' דוד טעבל זצ"ל מרא דאתרא במינסק וחתנו הגאון ר' משה ליב זצ"ל בעמח"ס "מילי דנזיקין", ולאמו מרת בריינא ע"ה שהיתה נכדת הגאון ר' ראובן אב"ד דסיליצניק וש"ב של הגאון המפורסם ר' אליהו חיים מייזל זצ"ל הגאב"ד דלודז', דודה זקנה היה הרה"ג המפורסם והשתדלן ר' שמואל באקשטר מלובץ' ולמעלה בקודש עד הגר"א ז"ל מווילנה.
בן אחת עשרה נתקבל לישיבת מיר הגדולה ובהגיעו לגיל שש־עשרה נסע ל"כנסת־ישראל" בסלאבודקה. שש שנים למד שם, בהתמדה עצומה של שמונה עשרה שעות ביממה, ונודע בשם "המתמיד ממיר". באמצע שהותו שם נשלח ע"י ה"סבא" הרה"צ רנ"צ פינקל זצ"ל לסלוצק, כדי לחזק את הישיבה דשם. כעבור חצי שנה חזר לסלובודקה בהיותו בן עשרים קיבל היתר הוראה מהגאון ר' אליהו הכהן זצ"ל אב"ד דרומשישוק, ולאחר מכן מהגאון הנודע ר' אליהו ברוך זצ"ל ממיר והמשיך ללמוד בסלאבודקה ביגיעה גדולה ובהקרבת כל ישותו. התקיים במשך שנים אחדות על פרוסת לחם יבשה כמעט וקיים בעצמו: "כך דרכה של תורה וכו'", איסטניס גדול היה ולא רצה להזדקק לעזרת קרובים. גדל מאד בתורה, בבקיאות, בחריפות ובהבנה. הושפע רבות בחכמת היראה מצדקתו ובינתו של "הסבא" זצ"ל.
בהיותו בן עשרים ושתים נשא לו לאשה את בת הרב המאוה"ג, צדיק מפורסם ר' משה זצ"ל מאראן בעמח"ס "ידי משה", "אוהב מוסר", ו"מענה רך", שהיה בבחינת תלמיד־חבר של הגה"צ ה"חפץ־חיים" זצ"ל ומחותנו של הגה"צ המקובל בעל "לשם שבו ואחלמה". המשיך ללמוד בשקידה עצומה, והתמחה וגדל בהלכה למעשה בכל ארבעה חלקי השו"ע. עוד באראן שמש כמו"ץ ובתרע"ה בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה נתקבל כרב ואב"ד בקהלה הגדולה והחשובה ארזאנאס, פלך ניז'ני־נובו גרוד. יסד וניהל שם ת"ת וישיבה של מאות תלמידים ואירגן את החיים הדתיים והסוציאליים של הקהלה. לאחר שכיהן שם שש שנים חזר לפולין ובתרפ"ב נתקבל כרב ואב"ד באמסטיובה מחוז וולקוביסק. הוציא לאור חלק ראשון של ספרו "בנין־ציון" בעניני שו"ת וחידושים בסוגיות הש"ס, אשר נתקבל ברצון בחוגי הרבנים והישיבות, כי יש בו מן הגישה הרבנית של הלכה למעשה והיא בנויה על יסודות ההבנה המעמיקה המצויה בישיבות ליטא. בשבתו באמסטיבובה חי בדוחק רב, אולם לא פסק פומיה מגירסא. בתרפ"ד נתקבל אחר כבוד לקהלה העתיקה בודקי, פלך ביאליסטוק, מקום בו ישבו על כסא הרבנות גאוני עולם וביניהם בעל "דברי מלכיאל" זצ"ל, 12 שנים כיהן בבודקי והתפרסם כאחד מגדולי הרבנים בפולין וכבעל הוראה גדול במיוחד. מזמן לזמן הוזמן לערים הסמוכות כדי לפסוק בשאלות וסכסוכים קשים. נוסף לגאונותו בתורה וצדקתו, צויינו פקחותו, תפיסתו המהירה, שכלו הבהיר וזכרונו המפליא. בהשקפותיו נודע כאחד הרבנים הקנאים. דעותיו היו תואמות תמיד לדעתו של ה"חפץ־חיים" והגרח"ע גרודזינסקי זצ"ל. לא נמנה על שום מפלגה. חייב את הטוב וגינה את השלילה ויהיו מאיזו צד שהוא. אין לשער גודל אהבת התורה ששכנה בלבו ואת חיבתו לישיבות ולבני הישיבות. אם נזדמן לפניו בן־ישיבה, היה משתעשע עמו בדברי תורה, וכאשר מצא בו ידיעות נאות והבנה ישרה, היה מוכן למסור למענו את כל־כולו. רבות פעל למען '"ועד־הישיבות" בווילנא ואף נסע לשם כך לערים הסמוכות, ע"פ בקשת הגרח"ע גרוזינסקי זצ"ל. שנים אחדות החזיק בעירו כעשרה בחורים ממצוייני ישיבת קמניץ, סיפק כל צרכם בכבוד רב וביד ר[חב]ה, והם עסקו [ב]התמ[ד]ה [ב]מקצוע ההוראה, בהדרכתו. השפעה רוחנית נכבדה נודעה ל"שיחותיו" המוסריות בפניהם. כמה מהם אף זכו ו"הוסמכו" על־ידו. בתר"ץ הוציא לאור "מילואים" לספרו, כעין חלק שני. כן השאיר כתבי־יד מרובים. נואם ודרשן היה. דרשותיו הצטיינו בתכנם העמוק והעשיר ונגעו תמיד במאורעות הזמן.
בשלהי תרצ"ה עזב את משרתו המכובדת ועלה עם משפחתו לא"י, משאת נפשו בתמיד, כל פעולה של ישוב א"י הרנינה את לבו. בראשית תרפ"ו נתקבל כרב ואב"ד בקרית־חיים "עיר הפועלים", שהייתה ידועה אז כאנטי־דתית ביותר. כניסתו לכהן שם כרב כונתה בפי־כל כמעשה "העפלה". ואמנם בריאות מרובה השקיע בקריה. בנה שם בית כנסת גדול, מקוה טהרה, ביער את החזיר בה"צרכניות" ושיפד את הכשרות באיטליזים. תחילה נתקבל בהתנגדות מצד תושבי הקריה החילוניים אולם בהמשך הזמן הפכו כולם למעריציו. הפסיק בהרבה חילולי השבת בבניה וכדומה וניהל משפטים עם פורקי העול העקשנים. בתוקף החוזה עם קק"ל. במאמצים נפשיים ופיסיים מרובים עלה לו חיזוק עניני הדת בקריה אולם הצליח למעלה מהמשוער וניתנה דמות יהודית לקריה.
כעבור שנים אחדות התחיל, נוסף לכך, לכהן כראש בית הדין לגטין בחיפה. כאן נתפרסם כגאון בהוראה והמשיך בתפקיד זה עד לפני 4 שנים. עת חלה ההפרדה בין המועצה הדתית לבין השיפוט הרבני והוטל עליו לכהן כראב"ד בעניני אישות וממונות. הנסיעות היומיומיות מקרית חיים לחיפה וחזרה הכבידו מאד על בריאותו, ונאלץ לפני שבע שנים, בתום 11 שנות שהותו בקרית חיים, לעבור לגור בקביעות בחיפה.
משפטיו, פסקיו והכרעותיו הרימו את כבוד התורה ומשפט התורה בעיני הצבור החיפאי. אולם בריאותו הלכה ונידלדלה. מחלת הסוכר, ממנה סבל כ־11 שנה החלישה את לבו באופן מסוכן. בשנה האחרונה הציעו לפניו רופאים, ידידים ובני משפחתו להקל מעל עצמו את העבודה המפרכת של עול השפוט החיפאי אשר רבץ בחלקו הגדול על שכמו. אולם מתוך שהיה מעודו בעל מרץ רב ושקדן בלתי־טבעי, דחה הצעות שיש בהן משום הפסקת עבודת קודש והמשיך לשאת בעול עד יומו האחרון ועד בכלל.
מלבד עבודתו בבית הדין, היה יושב על התורה ועל העבודה בשעות הראשונות של הערב בבית המדרש ועד שעה מאוחרת ע"י שולחנו בביתו. למרות חולשתו וקשייו המיוחדים בהליכה, היה הולך בשמחה מדי שבת בשבתו, במעלה ההר, להרצות שיעור בש"ס בחוג "חניכי הישיבות" בפני אברכים ת"ח מובהקים. גם כאן השמיע לעתים שיחות מוסריות.
כחצי שעה לפני ההסתלקות, באור לעש"ק כי תצא, י' אלול, סגר את הגמרא והלך לנוח. זה היה ב־11 וחצי בלילה וב-12 קם לקח מעט מים, אולם הרגיש כי הלב מפסיק לפעול ואמר לרבנית כי אלה הם הרגעים האחרונים. אסף את רגליו למטה וכעבור רגעים אחדים יצאה נשמתו הטהורה. פניו, שהביעו רוממות עילאית נדמו כאילו נרדם ורק הרופא שבא מיד קבע כי אכן נסתלק הצדיק ואיננו.
חיפה הדתית נדהמה, ולמרות העובדה שהמודעות על האבידה הגדולה הודבקו רק בחצות עש"ק, נפוצה מהר הידיעה המדהימה וקהל גדול התאסף להלויתו. הספידוהו רבנים ראשיים ועוד. על יד קברו הספידו בנו הרב ר' מנחם ציוני, המכהן כרב צפון תל־אביב. עם תום ה"שבעה" נערך הספד בבית הכנסת הגדול בקרית־חיים בהשתתפות קהל גדול מתושבי הקריה אשר נשארו קשורים לו באהבה והערצה. כעבור ימים אחדים נערך הספד גדול בביהמ"ד הגדול בחיפה. השאיר אלמנה וחמשה בנים, כולם בני תורה וחניכי הישיבות הגדולות בחו"ל, אנשי מעשה ופעלים לתורה וציון. בהסתלקותו אבד ליהדות הנאמנה שריד נדיר של רבני הדור העבר ופאר הרבנות בזמננו.
ת. נ. צ. ב. ה. ממ"ש
[פורסם ב"הצפה", י"א תשרי ה'תשי"ד]
חכם ופיקח
כבו המאורות. נלקח מאתנו מגדל־אור, אישיות תורנית אדירה, שופט נקי־כפיים ובעל הבנה עמוקה, פוסק בעניני דת ודין, האוטוריטטה העליונה בבית הדין, דבריו נתקבלו ללא התנגדות וללא הסתייגות, כי הוא היה המופלא בבית הדין. שאלות חשובות ביותר הן מבחינה עיונית־מדעית והן מבחינה הלכתית שימושית – היו נפתרות על ידי הרב בן ציון זצ"ל.
היה גדול בתורה וביראת שמים. יראתו קודמת לחכמתו. הוא היה ממית את עצמו באהלה של תורה, הודות להתמדתו הנפלאה ולכשרונותיו העלויים, נתפרסם במהרה כחריף ובקי נפלא. רבנים רבים הריצו אליו שאלות, כי יצאו לו מוניטין לתהילה. ובסייעתא דשמיא זכה הדור וזכה הרב המנוח לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.
מאז ומתמיד היו בו געגועים עזים לראות את ארץ הבחירה בבנינה ופריחתה. הוא העמיק להגות ברעיון התחיה ועמל להפיצו ברבים ולהגשימו במעשה. והוא היה גם נאה מקיים: בשנת תרצ"ה נתגשם חלום נעוריו ומשאת נפשו – ועלה לארץ.
בעל נפש פיוטית ונוטה להתלהבות, אך עם זה בעל רוח נמוכה, ענו ונחבא אל הכלים. בשנת תרצ"ו נתקבל לכהן פאר בקריית חיים, הפרוור הצפוני של "חיפה האדומה" שהתנכרה למסורת אבות. אך סגולות נפשו העדינה והטובה, אהבתו העזה לעמו ולקניניו הרוחניים והתרבותיים הגדילו את ערכו בעיני מתישבי קרית־חיים. דבריו היוצאים מן הלב עשו חיל. תוך תקופה קצרה התנוסס בקרית חיים בית כנסת. מספר המתפללים גדל. מספר יהודים ישבו בצוותא עם הרב והגו בתורת ה'. פתאום נגה אור התורה במקום אשר לא ציפו לו. במשנה־מרץ ניגש הרב להקים בית טבילה. יהודים אשר זיק היהדות לא כבה בלבם התלהבו מאד, והשתוממו השתוממות של שמחה וכבוד על רבם הדגול שלא יחת מפני כל, והחותר למטרה בעקביות ובגבורה עילאית. וכך נתגשמו מאוויו לבנות את הארץ לפי רוח ישראל סבא.
עם עברו לחיפה בתור ראש בית הדין לגיטין וחבר הרבנות הראשית, ואחר כך עם הקמת המדינה כאב בית דין לאישות וממונות, הצטיין המנוח. הדייקן בעבודתו. מקדים לבוא ומאחר לצאת. במאמציו נוצר בחיפה מנגנון משפטי יעיל המשמש מופת לבתי דין אחרים במדינה.
אב ופטרון לכל מוכי גורל. בטון אבהי היה מנחם כל קשה רוח ומר נפש, היה נפגש לעתים קרובות עם אנשים המקשיחים את ליבותיהם כלפי נשות נעוריהם, בעברית צחה, ובשפה רהוטה היה מטיף מוסר לבעלים שמאסו ברעיותיהם. שאיפתו הכנה היתה תמיד להשכין שלום בין איש לרעהו, בין איש לאשתו. כשהשתדלותו לאחות הקרעים לא נשאה פרי היה מחייב את הבעלים האלה לשלם לנשותיהם מזונות, להן ולילדיהן בסכומים גדולים, וזה מתוך בטחון ותקוה כי פסק דין כזה ירכך את עמדתם הנוקשה של הבעלים ובסופו של דבר הבעל יחזור לאשתו. ברוב המקרים נסיון נועז זה הצליח. שאיפתו הכנה לעשות משפט בצדק ובמישרים הצילו נשים רבות מעגונן. לנשים רבות הוחזרו בעליהן, לעוללים וליונקים אבותיהם. לנשים אשר ההצלחה לא האירה להן פנים והעומדות לכן לכן בפני כס־דין, נאבד להן עוגן הצלה, שופט ואב, סניגור ופרקליט.
התמזגו בו שתי סגולות: חכם ופקח. חכם בחכמת התורה ופקח בהויות העולם בהכרת אופייים של בני אדם.
הרב בן ציון זצ"ל השתייך לסוגם של רבנים גדולי התורה והיראה מהדורות הקדומים. בידו היה מקל נועם שהיה מנעים בהלכה את חבריו הרבנים. החמיר לעצמו והקיל לאחרים.
גם בשמשו בקודש כרב בגולה היה עסקן חרוץ, מסור ונאמן לטובת הישיבות וחיזוק תורני. היה תורם ומתרים למוסדות התורה, ישב בצוותא עם הגאון ר' חיים עוזר ובעל החפץ חיים זצ"ל.
השקידה היתה מנת חלקו. בעברך בעתות הלילה על יד ביתו היה מבצבץ ונראה אור מבעד לחלונו. עד רגעיו האחרונים, בחצות הלילה של אור לעשירי באלול עסק בסוגיות עמוקות ודלה פנינים מים התלמוד.
זכה הרב וגדל את חמשת בניו לתורה ולתעודה. בניו הם כולם יראי שמים, בעלי מדות טובות וקובעים עתים לתורה. אחד מבניו הוא הרב הגאון ר' מנחם ציוני שליט"א המשמש בכתר הרבנות בתל־אביב. אחד מבניו לומד בישיבה. האלמנה היא בת טובים משולשת של רבנים וצדיקים.
נתיתם הדור. נתיתמה משפחתו, חבריו הרבנים וכל שעבדו אתו במחיצה אחת. תלמידיו בהתאחדות חניכי הישיבות נשארו בלי רב ומורה רוחני. תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים.
הרב נחום ניר. חיפה.
[פורסם ב"הצפה", י"א תשרי ה'תשי"ד]
ביבליוגרפיה: הלחמי, עמ' תיד-תטו ♦ אוצר הרבנים, מס' 16064.
אישי ישראל 