רבי נחום מרדכי ב"ר ישראל פרידמן מצ'ורטקוב (י"ז שבט ה'תרל"ד, 4 בפברואר 1874 – י"ח אדר ה'תש"ו, 21 במרץ 1946) אדמו"ר בדור השלישי לאדמו"רי צ'ורטקוב, וחבר מועצת גדולי התורה.
הנהיג את עדתו בווינה מאז פטירת אביו בשנת ה'תרצ"ד (1934) ובחגים נהג לנסוע לצ'ורטקוב. בשנת ה'תרצ"ט עלה לארץ ישראל ובית הכנסת שבביתו בתל אביב היה מוקד משיכה לחסידי רוז'ין. נפטר בירושלים. אחרי פטירתו הנהיג את החסידים בנו רבי שלמה פרידמן.
עליו
מפגישותי עם צאצאי סאדיגורה (אברהם יעקב ברור)
ימי נעורי וראשית עסקנותי הציבורית עברו עלי במקום רחוק רק עשרות ק"מ מחצרות רוז'ין, אבל לא עלה בדעתי לנסוע לראות את רבי משה-דוד או אחר מהשושלת. בתרס"ו, אחרי פטירתו בקרתי בצ'ורטקוב ונכנסתי לראות את חצר הרבי, אבל את הרבי החדש לא השתדלתי לראות.
ב-1918 בהיותי רב ושתדלן לעדה האוסטרית בקושטה קבלתי מכתב מאבי מווינה, שאשתדל בצירות האוסטרית למען שחרור בני שושלת רוז'ין מגיוס לצבא הטורקי. הם שמרו על נתינותם הטורקית ולא גויסו לצבא האוסטרי כל הימים, והנה טורקיה תובעתם.
מי שהיה שר החוץ בוינה הרוזן גולוחובסקי כתב אמנם בענין זה לציר האוסטרי בקושטא, הרוזן פאלאוויציני, אבל יש להשתדל להחיש את השחרור כדי שלא יובאו בני הצדיקים לקושטא. אגרת זו היתה מלאכת מחשבת, כי עברה את הצנזורה האוסטרית והטורקית והגיע לידי.
ידעתי מיהו מר גול. שהיה מלפנים ה"בוס" של מר פאל. למשפחת גולוחובסקי היו אחוזות על ידי פוטוק וצ'ורטקוב וקשרי ידידות היו ביניהם ובין משפחת פרידמן. בצירות ידעו כבר את ענין הפרידמאנים, בסך הכל למעלה משלושים רבנים, אבל לא הבינו מהי חשיבותם לרוזן גולוחובסקי ולאוסטריה לתבוע את שחרורם למען יפעלו לטובת "הלואת המלחמה" בקרב היהודים. הסברתי להם שלפרידמאנים השפעה בקרב היהודים בגליציה ובוקובינה כמו לראשי שבטים באלבניה. יכלתי לבשר לאבי, שהשתדלותו של האדון גול. הצליחה.
בבואי לווינה בקיץ 1918 הכרתי שנים מצעירי השושלת, שניהם משכילים וציונים נלהבים. אחד מהם הסביר לי את תפקידו של אדמו"ר בזמן הזה: אין אדם רואה נגעי עצמו ודרוש שימצא יועץ נאמן בקי בהויות העולם… הוא היה אח"כ אדמו"ר במולדאווה.
אל רבי ישראל מצ'ורטקוב נכנסתי בשנת 1925 בהיותי בווינה, כי שמעתי שיש בדעתו לעלות עם ביתו לארץ. הוא קבלני בסבר פנים יפות, והודה לי על "פעולתי" בשנת 1918 למען ניני רוז'ין. סיפר שאמנם בדעתו לעלות לארץ ולהתישב בהר הכרמל שהיו בו בימים ההם רק בתי יהודים מעטים. ולא כאדמו"ר, אלא כאיש המעשה. רכושו לא הספיק לכונן מפעל תעשיתי שיפרנסהו ביחד עם בניו ומשפחותיהם, היו לו תכניות לשתף במפעל חסידים גבירים מאנטוורפן ועוד.
התכניות לא התגשמו ועליו היה לחכות להטבת מצבם של חסידיו, בכל אופן חפץ להתרחק מסיכסוכי ירושלים. ואף מתל-אביב, ולחיות כאיש פרטי. לא זכה לכך. בנו-יורשו עונה בשנת 1938 על ידי הנאצים בוינה, אבל הצליח לעלות עוד לפני פרוץ המלחמה. צדיק תמים וענו היה כסבו, לא איש המעשה כאביו. נפטר בתל אביב.
[פורסם בעיתון 'הארץ', יא טבת תשכ"א]
ביבליוגרפיה: הלחמי, עמ' תט.
אישי ישראל 
תגובה אחת הוסף תגובה