רבי משה צייטלין (ה'תקע"ג, 1812 – ט' חשון ה'תרי"ז, 7 בנובמבר 1856) אב"ד ראסיין ופלונגיאן.
קורות חייו
נולד בשקלוב, נכדו של רבי יהושע צייטלין משקלוב. נשא את בת רבי צבי הירש ברוידא מסלנט שבזאמוט (הוא היה אחד משבעת תלמידיו הגדולים שכונו שבעת קני המנורה: רבי ישראל סלנטר, רבי אלכסנדר משה לפידות, רבי שמואל סלנט, רבי משה איצל מפוניבז', רבי דובר מסקרניק ורבי אברהם ברוידא אב"ד סרהיי). במשך שתים עשרה שנים כיהן כרבה של ראסיין, ושנה לפני פטירתו עבר לכהן כרבה של פלונגיאן שבזאמוט.
הוא לקה בקדחת ונסע לממל הקרובה להתרפאות, בדרכו נפטר בגורזד שעל גבול פרוסיה, והוא בן פחות מ-45 שנה.
חברו רבי אלכסנדר משה לפידות התמנה כאב"ד ראסיין, בשנת תרכ"ו, עשר שנים לאחר שעזב רמ"צ את העיר.
גנאלוגיה
אמו הייתה בתו של ר' משה צייטליס (נפטר תקע"ג) בן השר רבי יהושע צייטלין. אחי אמו היו: רבי צבי הירש צייטלין אב"ד צ'ריקוב (נפטר תרכ"ו) ור' מרדכי צייטלין, סוחר בשקלוב, שכונה 'ר' מֶני יֶקֶרס'. גיסו, אף הוא חתנו של רבי צבי הירש ברוידא מסלנט, היה רבי שמואל אביגדור תוספאה, מחבר "תנא תוספאה".
מתורתו
פרשת וילך
וילך משה וגו'. ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא (דברים לא ב). ופי' רש"י ז"ל מלמד שנסתמו ממנו מעיינות החכמה, ושמעתי בשם הגאון החכם מו"ה משה צייטלין ז"ל אב"ד דק"ק ראסיין, הטעם מה שנסתמו ממנו מעינות החכמה, משום דאיתא בגיטין (לו.) ההוא מקרי דרדקי דאדריה רב אחא על דעת רבים דהוה פשע בינוקי (חובטן יותר מדאי) ואהדריה רבינא דלא אישתכח דדייק כוותיה ע"כ. ולזאת אי לאו דנסתמו ממנו מעינות החכמה, אע"פ שנשבע הקב"ה על משה שלא יבוא לא"י, כדמובא ברש"י ז"ל בפרשת חוקת (במדבר כ יב), דלכן היא שבועה ע"ש, היה הוצרך להתיר שבועתו משום דלא אישתכח כוותיה, דפני משה כפני חמה כדאיתא בבבא בתרא (עה.) לזאת היה מההכרח לסתום ממנו מעינות החכמה כדי שתתקיים השבועה.
[רבי יצחק רייטבורד, קהלת יצחק, פרשת וילך]
עליו
…אח"כ גמר בדעתו לנסוע בעיר ראסיינא שאז ישב שם הגאון אביר הרועים שר התורה מו"ה משה צייטלין על כסא הרבנות, ומטרתו היה להתאחר בביתו להיות משמושיו בדרכי הוראה כמאמרם ז"ל שגדולה שמושין יותר מלמודיהן. הגאון הנ"ל היה מבעלי הקומה גדול ונשוא פנים ויראת אלהים האיר פניו וכל הרואה והביט על פניו נרעש ונפחד למראהו וחרדת קודש אחזתהו, וכאשר כבוד אבי הגאון היה עוד רך בשנים וכמעט לא היה על פניו חתימת זקן, לכן בתחילת הראיון לא חלק לו כבוד וכמדומה לי ששמעתי מפי אבי שלא ביקש לו אף לישב, ובחרדת קודש נתלבטו מפי אבי הדברים הקצרים הללו: רבינו ומורינו! הנני היום אורח וראוי לכבדני בכבוד. ושאל הגאון הנ"ל לאיזה כיבוד נפשו משתוקקת להתכבד ממנו, אם במזון הגשמי או במזון הרוחני? ע"ז ענה אבי הגאון בענות רוחו, במזון הגשמי הנני שבע עד למאוד ואך הנני רעב לא ללחם כ"א לשמוע ד"ת מפי רבינו, וישאלהו אח"כ באיזה ענין בש"ס הוא בקי ביותר שם ישמיעו איזה חידוש, ע"ז ענה כבוד אבי הגאון שבכל ענין וענין מכל סוגיות הש"ס יכול להגיד לפניו כל חידוש שירצה. הגאון רמ"צ הביט עליו בעינים מתמיהות שניכר מזה שהיתה בלבו כפלא, שאיש כמוהו רך בשנים יהי' בקי בכל הש"ס ובפוסקים ראשונים ואחרונים, ויאמר לו שב נא בני שב ושמע נא החידוש שחדשתי היום בענין מוקצה, וכבוד אבי הגאון החל אתו לפלפל בזה החידוש עד שהקשה לו קושיא חמורה לפי דבריו, בדעת הר"מ בסוגי' דמוקצה אשר על הקושי' עמד הגאון הנ"ל כמו שעה חדא בעיון רב עד שפרק לו ברוב עמקות, והגאון הנ"ל לא יכול שוב להתאפק ויקרא בקול גדול: אורח טוב, על מה באת הנה בצל קורתי! האם ללמוד ממני תורה? או לשמשני בדרכי הוראה? לא תלמיד חכם אתה, כ"א רב חכם אתה, וראוי אתה לשמש בכתר הרבנות בעיירות גדולות, כמו אחד הגדולים שבדורנו! והעיר נאמאקשט היא סמוכה לראסיין והיא היתה אז פנויה מבלי רב ומורה, לא אחר הגאון אפילו רגע ותיכף שלח את השד"ר אחרי הבע"ב דנאמאקשט אשר התאחרו אז בראסיין ובבואם לפניו אמר להם, כאשר שמעתי שבמחניכם נפקד מקום הרבנות, ע"כ הנני נכון לתת לכם איש אשר ימלא מקום הרבנות אבל הוא לא ישמש אצליכם בתור רב כ"א בתור גאון, הא למראה עיניכם את האברך הלזה. כמשתוממים עמדו הבע"ב לפניו ולא יכלו אף להוציא הגה מפיהם, כמובן שאיש לא עמד לפניו למאן לתת הסכמתו על מניות הרבנות ותיכף בבואו הנה נתקבל ברוב רצון ואהבה, וכמו י"ט שנים ישב פה בצר ובמצוק מפני טרדות הפרנסה.
[רבי יהודה בן-ציון זקש, ציון לנפש, על אביו רבי משה לוי זקש, בתוך בכורי ציון (קובנה תרפ"ח)]
ביבליוגרפיה: המגיד, כ' טבת ה'תרי"ז. ומה שכתוב שם שהיה בן מ"ה בפטירתו, לפי המובא ב'הערות למשפחות ק"ק שקלאב' (קבץ על יד יא, עמ' קעג) שסבו ר' משה בן השר נפטר רק בתקע"ג, יש לאחר את שנת לידתו לפחות לשנה זו וכך נקטנו.
אישי ישראל 