רבי בן-ציון ב"ר שלמה הלברשטאם (ה'תרל"ד, 1874 – ד' אב ה'תש"א, 28 ביולי 1941) האדמו"ר מבאבוב, מייסד "אגודת הרבנים דמערב גליציה". נרצח בשואה בידי הנאצים ועוזריהם האוקראינים בירי ביער בפאתי לבוב. ספרו "קדושת ציון".
הקים רשת ישיבות ברחבי גליציה ופולין, שלמדו בה כמה אלפי תלמידים.
בנו רבי שלמה הלברשטאם ניצל מן השואה ושיקם את חסידות באבוב בארצות הברית.
מעיתונות התקופה
קטע מעיתונות התקופה. ניכר מבין שיטי הכותב שריח תורה וחסידות לא נגע בו, אבל עדיין יש בקטע שלפנינו כדי להריח משהו מן המשהו מחצר הרבי:
בחצר הרבי מבובוב (רשמי ביקור)
הרבי מגור גדולה שליטתו על חסידיו, הרבי מבלזא גדולה השפעתו בבית השררה, אך הרבי מבובוב הוא גדול השליטים על ילדי ישראל החסידים בפולין. קיימות עתה כארבעים ישיבות בובובאיות בפולין בכלל ובגליציה בפרט ולומדים בהן למעלה מאלפיים נערים. יש אפילו אגודה "תומכי דאורייתא" המסייעים בידי הנערים האלה. בקצת מקומות מקבלות הישיבות האלה תמיכה בכלל תקציבי הקהילות והעיירות. באים לישיבות הבובובאיות מחוץ לפולין, שמן הגיע גם להדיוטות-ישראל, האיכרים היהודים בסביבות הקרפטים.
הרבי ה"קדושת ציון" עם חתנו רבי יחזקאל הלברשטאם בן רבי ישעיה הלברשטאם מטשכויב
הרבי מבובוב גידל כבר אלפי תלמידים, קצתם מכהנים אפילו פאר כרבנים באמריקה, התלמידים האלה מוציאים מוניטין לרבי מבובוב, שפרסומו מתפשט והולך בחוגי החסידים. אפילו בתל אביב קיים קלויז של חסידי-בובוב. החזן המפורסם ר' יוסיל'ה רוזנבלאט היה בובובאי נלהב, בקונצרטים שלו היה מזמר ניגוני בובוב והיה גם תומך ביד רחבה בבחורים עניים. בהיותי אצל הרבי מבובוב שמעתי סיפורים הרבה על ר' יוסילה רוזנבלאט.
לראשונה נזדמנתי עם הרבי הבובובאי במקום-המרפא קריניצה. זה מעין-ישועה מיוחד לעקרות ולאנשי ספורט בריאים, המקפצים בעונת החורף על ההרים הגבוהים. רבי פולני, השומר על כבודו, חייב ליסע למקום-מרפא. רבי עשיר, כגון הרבי מגור, נוסע לקרלסבאד. רבי קטן, מה שקורין רבי של נשים, נוסע לצ'חוצ'ינק או לטרוסקאביץ. הרבי מבובוב נוסע לקריניצה, כלומר, לא עליה מופלגת ולא ירידה מופלגת בכבוד. אפילו רבי בפולין אינו נוסע למקום-מרפא לפי הוראת הרופא אלא לפי דרגתו בסולם המעלות ההירארכי בחברה.
מילא, מה אומר ומה אדבר – קריניצה הייתה כמרקחה, הרבי בא והרבי נוסע וחוזר חלילה. הצלמים נתעשרו. הם חטפו פרצופו של הרבי, בנסיעתו במכונית, בישיבתו המרווחה בכרכרה, בהליכתו, בצאתו רטוב ומרוטב ממרחצו, בשתותו את מימי הישועה. אותה שעה היתה בקריניצה זמרת-קברט מפורסמה בפולין, הנקה אולדנובנה, גויה המזמרה שירים באידיש והיא היתה כעוסה וזעופה, שהרבי מאפיל עליה.
הבובובאי עטרו אותו בניו, בחורים חמודים לנוי, מגודלים בעדנה ושימור לפנים שימור, פאותיהם סלסולי־סלסולים ועל כל סביבם כיתות כיתות של גבאים, משמשים וחסידים סתם. הרבי עשה רושם. אפילו נשי הנוצרים היו מסתכלות בו ואומרות: "פשיסטאיני צאדיק" – כלומר, רבי שקומתו קומה. לא כל שכן שנשתבח בפי נשי־ישראל. אמת, אשה המסתכלה באיש עבירה היא לה, אלא צדיק שאני, שכל המסתכל בו כאילו הסתכל בפני השכינה. הנשים העקרות דקרו ממש במבטיהן את הבנים היפים ולא ניזוקו. כשהייתי אצל הרבי מבובוב, נזדמנתי עם בניו. אחד מהם, כבן כ"ב שנים, שפאותיו שחורות, זקנקנו קצר וצהבהב ופניו חיוורים, נישא השבוע למזל ולברכה. תשאלו: על שום מה איחר כל כך? אף אני שאלתי כך ושאלתי את הבחור עצמו. אמר לי: העולם זע, אם חסיד סתם נושא כיום אשה כשהוא בן כ"ח, רשאים בני רביים לישא נשים, לא כשהם בני 16 אלא כשהם בני 22 שנה. הכל עשתה המלחמה – אומר לי אותו בן בהעויה, שאם תרצה תראה בה כמין אנחה ואם תרצה כמין חיוך.
הקיצור: אני אצל הרבי מבובוב אני. זה שלוש שנים שהבובובאי העתיק את בירתו ועבר לצ'ביניה. חסידים סיפרו לי כי יום אחד והרבי עמד על רגליו ולא נמלך בדעתו של שום אחד ועקר דירתו ועבר לצ'ביניה. על מה ולמה? מי ידע דרכיו? גבוה מעל גבוה. אך העגלון שהוליכנו מן התחנה אל הרבי תופס את הענין תפיסה מעשית יותר. צ'ביניה – הוא אומר – נקודת הפגש היא לצומת דרכי הרכבות בפולין, וממילא הנסיעה לכאן קלה יותר. בכלל בחרו להם הרביים את בירותיהם לפי אסטראטגיה מסויימת. הרבי מגור יושב בסמוך לעיר הבירה, הרבי מאלכסנדר ליד העיר העשירה לודז, הרבי מרדומסק בקרבת מכרות הפחם והברזל בסוסנוביץ; הבלזאי לא רחוק מאזור הנפט. אך איני כותב על הרביים מהשקפת עולם מטריאליסטית.
הרבי הבובובאי יושב בצ'ביניה ומברכים את בואו כל בעלי העגלה, כל המוזגים ואפילו הפרוליטאריים. שאילולא הרבי היתה העיר פושטת ידיה ורגליה וחובטת עצמה בקרקע. התנערה עיר מעפרה.
הרבי שכר ברחוב הראשי בית הומה בן־קומותיים והוא כובש בו לעצמו ארבעה עשר חדרים. מלבד לזה נבנו בית מדרש לימות החמה ובית מדרש לימות החורף. בית המדרש לקיץ הוא אולם היכול להכיל כחמשת אלפים איש. בימי חג ומועד הוא בלום וגדוש. פעם אחת, לחג השבועות, בא קהל של עשרת אלפים איש. ימי מועד אלה נקראו בשם "שבועות הגדול" והחסידים טועמים עד היום עידוני־הטעמים של אותו חג גדול ומהולל. גם לחתונות במשפחת הרבי מזדמנים אלפי בני אדם ואפילו העיתונות הפולנית ובחו"ל כותבת בהרחבה על מאורע כזה.
בחצר נקבע מדורם של אילו כלות, חתנים וילדים בלא עין הרע. הבובובאי יש לו (שוב בלא עין הרע) ילדים הרבה, אשה שניה לו ואך על פי שהוא (בשלישית – בלא עין הרע) יהודי כבן ששים, הוא שמח בילדיו הקטנים, ביתר דיוק בילדותיו הקטנות. אין חשש, בנות רביים אינן מזקינות בבתוּליהן. אדרבא, הן במציאה ממש. סיפרו לי למשל, שכשהרבי מאלכסנדר השיא בתו הרויח בעסק 50 אלף זהוב. זה היה ערך מתנות דרשה, ששלחו לו חסידיו.
אחד ממחותני הרבי מבובוב הוא הגביר הנגיד המפורסם, הסיים־דעפיטאט [=חבר־הסיים] כמר סטמפל מקרקא. יש אומרים שהוא שולח לו 200 דולאר לשבוע, לכלכלת חצר הרבי. קודם לא היה הרבי מבובוב נזקק למחותנו העשיר מקראקא, היו לו המוני חסידים בגרמניה דוקא, שהיו שולחים לו פדיונות גדולים אלא שבא היטלר, ימח שמו, ונסתם המקור, וכל אותה הפרנסה הכבודה שהלכה מאשכנז – היתה כלא היתה. וממילא הוצרך הגביר לסייע בידו. ויש סברה שאותו מחותן המקורב למלכות, הסיים־דעפיטאט סטמפל סייע הרבה לפרסומו של הרבי, טוב לו לאדם שיהא מחכך גבו בגבו של עשיר. אלא שאותו מעשה – הרי איני כותב תולדות החסידות בימינו בפולין בתפיסת עולם מטריאליסטית.
באת לרבי מבובוב מוליכין אותך תחילה לפרוזדור ואחר כך לבית המדרש ואחר כך לאולם קבלת האורחים ואחר כך לרבי בכבודו ובעצמו. הביום עשוי להפליא, אי אפשר שאדם ייכנס ישר מבית הנתיבות לרבי. תחילה הוא חייב לספוג מאוירת־החסידות. דרכה של המתנה ממושכה שהיא מגרה את מדת־הסקרנות.
הריני יושב באולם קבלת האורחים של הרבי ומשנתפרסם שאני קוֹרֶסְפּוֹנְדֶנְט [=כתב] אני, מפנים לי מקום בדיווח ומכבדים אותי בשלום עליכם מתוך הרחבת דעת. דרכם של הרביים בגליציה שהם מעורבים יותר בדרכי חולין והם גם ממושכלים יותר, לא כדרך גור, למשל, שכיבדו בה עתונאי מניו־יורק בידים סוטרניות. בחצר בובוב ניתנות לי ידיעות ברצון. סחים עמי החסידים, המקורבים, הבנים ובחורי הישיבה. חסידים אומרים לי, שהמבקש לתפוס את דרך בובוב חייב לישב כאן כמה וכמה חדשים. אך מקוה אני, שזכותה של בובוב יעמוד לי ואוכל לצאת ידי חובה בקיצור. שהרי חובה היא לרחם גם משהו על הקורא.
שם הבובובאי בן־ציון האלברשטאם, מגדולי ההלברשטאמים, נכדו של הרבי מצאנז, מגזע רופשיץ וקאמינקא. שלשלת יוחסין שכולה הדר ובשמים ושמנים לרוב. אמנם, הלברשטאם אחד חרג מעולם הרביות ונעשה פרופיסור מפורסם בוינא, מומחה למחלות־אזנים ונוהרים אליו מכל אירופה כולה. אך אוי לאזנים שכך שומעות, בובוב אינה רוצה לשמוע באזניה על הפרופיסור לאזנים, כי הוא הפסול שבמשפחה.
ישיבת בובוב קיימת כבר חמשים שנה היא נוסדה בוישניצה והעמידה דורות של תלמידים שעליהם נמנים הרבנים הניו־יורקים: הרב מלך אליעזר אהרנברג, הרב טייטלבוים, הרב דויכמן. אך בבובוב מתגאים גם בגדול הטורקאים. טורקה היא עיירה יהודית בגליציה המזרחית, העטורה שמונים כפרים. ובכל כפר וכפר יושבות כעשר משפחות יהודים, לא עלינו מהדיוטי־אדם. יושבים עם עזיהם ובהמתם. כשהיה בא מבני היהודים־האכרים האלה לישיבת בובוב היו שואלים אותו: וכמה נפשות במשפחתכם? השיב: אבא, אמא, הפרה. והגיעו בנפשכם, כי בחורי־אכרים אלה העמידו מתוכם רבנים. כ־600 בחורים כאלה עברו בישיבה והם עתה כמין קיבוץ.
זה מקרוב הונחה ביאסלו אבן פינה לישיבה חדשה, שתהא קשורה לבית־ספר למלאכה. התלמידים יהיו רבנים, שוחטים, דיינים, והשאר – שכוח תלמודם רפוי יותר, ילמדו גם מלאכה. ישקדו על כך, שגם האומנים יהיו יראי שמים. הישיבה הזו עם לימוד־מלאכת־יד היא חידוש בתולדותינו וחובה להודות, כי הרבי מבובוב מבין לרוח הזמן ולסיסמת הפרודוקטיביזציה.
הרבי מבובוב אינו מלמד בעצמו את תלמידיו. מדי פעם בפעם הוא משוחח עמהם בתלמוד תורה. אין הוא יכול להטיל על עצמו משא מרובה מדי. אין הוא מתערב בחיים הפוליטיים. הוא נוהג מידה של נייטראליות לגבי הציונות, כלגבי האגודה. הוא אומר: יש לי אגודה משלי, אגודת חסידי. כל המפלגות יש בהן יתרונות וחסרונות והוא – לבו ליתרונות בלבד.
אין הוא מדפיס ספרים. יש קפידה של הרופשיצאי הזקן, שלא להדפיס ספרים (הלואי שמחברינו ילמדו מזה מוסר השכל), יש כתבי יד משלו. התורות שלו נרשמות בידי תלמידיו.
קצת תורות שמעתי אצל הבובובאי וארשמן בזה, לפי שהן אופיות ויש להן, דרך אגב, ערך פולקלורי:
פעם אחת בא הרבי לואדוביצה, היה הדוחק גדול, ביקשו החסידים להתיר את הסוסים ממרכבתו, אמר הבובובאי: כל ימי חיי אני מתיגע לעשות סוסים לבני אדם, ואתם באים ומבקשים לעשות בני אדם לסוסים.
הרבי נוהג לפרקים מרובים לדבר דרך רמז ומשל: פעם אחת סיפר מעשה כזה: גביר אחד היה לו חתן שהיה בעל עבירה גדול. נתעקש הגביר, שהחתן שלו יהא בעל תוקע. הקהל לא היתה ברירה בידם ונענו לו בעל כרחם. ביקש אותו בעל עבירה לתקוע שופר, התחיל השטן מקטרג ובא עליו בטרוניה: בשלמא, כל השנה כולה אנו רעים אהובים ועתה אתה מבקש לירד לחיי? נתבהל בעל העבירה ואמר: חסל, לא נאה ולא יאה הדבר, הריני עומד כבר מעוטף בקיטל. השיב לו השטן: אם לקיטל בלבד התכוונת, רשאי אתה לתקוע.
או מעשה כזה, שסיפר לי חסיד נלהב משלו, ראש הקהל בכשאנוב. נתגלגל הדיבור אם להצטרף או שלא להצטרף ל"אגודת ישראל". אמר הבובובאי: מדרך הטבע הוא שכל שגדל גידולו מלמעלה למטה ולא מלמטה למעלה. הוא הדין באילן והוא הדין באדם והוא הדין באידישקייט. גם ענין היהדות עליתו דרגה דרגה. כשאיש משכיל ומגולח מוסר נפשו להציל יהודי בשעת פורעניות מידי גויים, הריהו יהודי נאה; איש מאנשי "המזרחי" המקצץ בזקנו והולך לבית הכנסת מעולה הימנו; אגודאי שאינו מקצץ בזקנו והוא ירא שמים, אלא שהוא קורא בעיתון חילוני מעולה הימנו – אך הנערים שלי מעולים על כולם.
פעם אחת היה אצל הרבי החזן המפורסם ר' יוסילה רוזנבלאט מאמריקה. הימים ראשית מנחם אב ור' יוסילה ביקש להנות את בחורי הישיבה בקול־נגינתו. פתח בזמרה והכל נהנו ריבוי של הנייה. אמר הרבי: אנו אין אנו נוהגים כאותם המוחאים כף וצועקים בראוָוא. אודה לך בניגון שלי עצמי. והרבי זימר לפניו "על נהרות בבל" בניגון שלו עצמו. נתפעל ר' יוסילה לפנים משורת ההתפעלות ואמר: רבי, הניגון הזה לא נעשה לפי תוים אלא לפי רוח הקודש. השיב לו הרבי: אילו היית מומחה לרוח־הקודש, כדרך שאתה מומחה לתוים, היתה זו חכמה מפוארת.
סיפרו לי גם חידודים בדברי תורה, אך אלה עשויים כבר עיקולים עיקולים, פיתולים פיתולים שמקומם בז׳ורנאל תורני. על כל פנים יש בהם חריפות ומוסר השכל הרבה.
בשנותיו האחרונות
החידודים וסיפורי המעשיות גרמו לי קורת רוח וביקשתי לראות את הרבי עצמו. סוף סוף זכיתי גם לכך. הכניסוני אל הרבי. חדר מרווח ונקי. על השולחן שני נרות. נרות חשמל. הרבי בהדרת פניו, בזקנו הארוך והמסתלסל קפלים קפלים, יושב לשולחן ערוך, וגומע את הקפה שלו, לאחר פת ערבית. הרבי מרגיש עצמו כבכפיפתם של בני בית. הרבי מגור, למשל, מקבל את חסידיו במעומד, כולו מרוכז, כאילו בעבודה, וכן הוא מקבל את חסידיו אחד־אחד. ואילו הבובובאי הוא אינטימי יותר. משני העברים, בחצי גורן עגולה עומד החסידים ביראת רוממות. הרישום הוא דקורטיבי מאד. קצת זקנים, בניכר סוחרים, בפרוות־יקר. הנה יהודים גרמנים, הבאים להמלך בדעת הרבי בעסקי פרגמטיה או בעניני שידוכין. הנה ה"יושבים" היראים. והמון צעירים, בחורי הישיבה, שאינם מניחים מידם כל שעת כושר לראות פני רבם. הרבי גומע בניחותא את הקפה שלו. השמש ניגש ומסיר את המפה ומתחמק מתוך החדר כשפניו הפוכים כלפי הרבי. הרבי מברך ברכת המזון והוא יושב בדממה. אחד הגבאים מבין את הרמיזה וקורא: "סיגריה!" השמש מביא, כמין ראש הטכס, חפיסת סיגריות יפה. הרבי מנקה את הקנה וגומע בנעימות. החסידים עומדים דמומים ובאימה ולא נשמע קול רחש קל. ואף על פי כך אין כאן האימה השרויה בגור. בעיני חסידי גור נראה רבם כמלאך. כאן רואים את הרבי והוא שותה וגומע את קנה־המקטורת שלו – וזה משרה עליו קצת חולין. הרבי מקמט מצחו, משוקע בהרהורים, אחר כך תועה מבטו על פני הקהל, הוא רואה את הקטן שבתינוקות, בחור־ישיבה, בן הרבי מצאנז, וקוראו אליו. הרבי שואלו, מה יעשה. הילד חלוש היה, אחיו בא לקחתו הביתה. הנסיעה קרובה. הרבי שואלו: רוצה אתה ליסע הביתה? מסמיק אותו נער חיור ומגמגם: לא. אומר לו הרבי: לך ותישן, ומחר תמלך בדעתך ותעשה כהבנתך. אני אין אני רוצה להכריע בכך. הרבי מדבר אל הילד בן שתים־עשרה כאל איש מגודל, כאל ידיד ואני – מתחוור לי מהיכן אותה הדביקות ברבי זה ומהיכן החיבה שמחבבים אותו ילדי החסידים בפולין.
הרבי משוחח עם בחורי ישיבה. נעימת קולו חמה ודיבורו דרך פשטות מרובה. רק לאחר שפטר ילדיו הוא פונה ליהודים הגבירים בפרוות־היקר. מדברים על עול־פרנסה. הרבי מספר, כי היום היה אצלו יהודי מהולאנד – סוחר עשיר. ההולנדי התאונן, כי גם במדינה שלו הפרנסה יורדת ירידה אחר ירידה והוא מבקש ליסע לפולין. כן – מעיר הרבי – היהודים בחו"ל הוכו, נעביך, מכה גדולה. נפילתו של היהודי הפולני היתה קמעה קמעה, עתה הוא נופל כבר מכסאו ואין הנפילה מורגשת כל כך. אך יהודי חו"ל נופלים, נעביך, מעל הקומה השלישית ישר למרתף, ונפילה קשה היא וקשים יסוריה. הרבי מדבר בלא דביקות מיוחדת, מהיותו בכפיפה אחת עם ילדים – הורגל לדרך הסברה. ניכר שיודע הוא את שנעשה בעולם. רישומו כשל יהודי חכם, שמבקשים אותו להיות בורר, ליישב סכסוכים ולהשיא עצות.
אך ניכר, שבכל עסקי מעשיות אלה לבו בל עמו. עולם מסובך הוא. ויישוב־סיבוכיו קשה. טוב לו לאדם שיהא נייטראלי ולא יתערב. כל המפלגות יתרונות בהן וחסרונות בהן, ומוטב לבור את היתרונות בלבד. והאדם דומה כאילן ודרכו של הטבע שכל הגדל בו גידולו מלמטה למעלה ומוטב לעסוק בצאן קדשים, שהוא כחומר שלישתו קלה. מוטב להסתגר בפני העולם שלא תשתרבב בך פנימה. ודאי לא טוב הדבר, שגם ילדים יראי שמים צריכים ללמוד מלאכה. העיקר – תורה ומידות טובות. והרבי אוזר מלוא כוחו להציל ילדי ישראל מבוּרות. פעם אחת הסביר הרבי לגביר: אם אין קמח אין תורה, מה קודם למה? לא כל אדם שווה. הלומד – תורתו קודמת, אתה הגביר קמחך קודם. תן להם שיוכלו במנוחה ללמוד תורה.
הבובובאי עטרו אותו בניו, בחורים חמודים לנוי, מגודלים בעדנה ושימור לפנים שימור, פאותיהם סלסולי־סלסולים ועל כל סביבם כיתות כיתות של גבאים, משמשים וחסידים סתם. הרבי עשה רושם. אפילו נשי הנוצרים היו מסתכלות בו ואומרות: "פשיסטאיני צאדיק" – כלומר, רבי שקומתו קומה. לא כל שכן שנשתבח בפי נשי־ישראל. אמת, אשה המסתכלה באיש עבירה היא לה, אלא צדיק שאני, שכל המסתכל בו כאילו הסתכל בפני השכינה. הנשים העקרות דקרו ממש במבטיהן את הבנים היפים ולא ניזוקו. כשהייתי אצל הרבי מבובוב, נזדמנתי עם בניו. אחד מהם, כבן כ"ב שנים, שפאותיו שחורות, זקנקנו קצר וצהבהב ופניו חיוורים, נישא השבוע למזל ולברכה. תשאלו: על שום מה איחר כל כך? אף אני שאלתי כך ושאלתי את הבחור עצמו. אמר לי: העולם זע, אם חסיד סתם נושא כיום אשה כשהוא בן כ"ח, רשאים בני רביים לישא נשים, לא כשהם בני 16 אלא כשהם בני 22 שנה. הכל עשתה המלחמה – אומר לי אותו בן בהעויה, שאם תרצה תראה בה כמין אנחה ואם תרצה כמין חיוך.
הקיצור: אני אצל הרבי מבובוב אני. זה שלוש שנים שהבובובאי העתיק את בירתו ועבר לצ'ביניה. חסידים סיפרו לי כי יום אחד והרבי עמד על רגליו ולא נמלך בדעתו של שום אחד ועקר דירתו ועבר לצ'ביניה. על מה ולמה? מי ידע דרכיו? גבוה מעל גבוה. אך העגלון שהוליכנו מן התחנה אל הרבי תופס את הענין תפיסה מעשית יותר. צ'ביניה – הוא אומר – נקודת הפגש היא לצומת דרכי הרכבות בפולין, וממילא הנסיעה לכאן קלה יותר. בכלל בחרו להם הרביים את בירותיהם לפי אסטראטגיה מסויימת. הרבי מגור יושב בסמוך לעיר הבירה, הרבי מאלכסנדר ליד העיר העשירה לודז, הרבי מרדומסק בקרבת מכרות הפחם והברזל בסוסנוביץ; הבלזאי לא רחוק מאזור הנפט. אך איני כותב על הרביים מהשקפת עולם מטריאליסטית.
הרבי שכר ברחוב הראשי בית הומה בן־קומותיים והוא כובש בו לעצמו ארבעה עשר חדרים. מלבד לזה נבנו בית מדרש לימות החמה ובית מדרש לימות החורף. בית המדרש לקיץ הוא אולם היכול להכיל כחמשת אלפים איש. בימי חג ומועד הוא בלום וגדוש. פעם אחת, לחג השבועות, בא קהל של עשרת אלפים איש. ימי מועד אלה נקראו בשם "שבועות הגדול" והחסידים טועמים עד היום עידוני־הטעמים של אותו חג גדול ומהולל. גם לחתונות במשפחת הרבי מזדמנים אלפי בני אדם ואפילו העיתונות הפולנית ובחו"ל כותבת בהרחבה על מאורע כזה.
אישי ישראל 