רבי יצחק ישראל איסר ב"ר משולם זלמן אוריסאהן (נפטר בי"ז שבט ה'תרי"ח, 1 בפברואר 1858) תלמיד חכם וילנאי שנודע כצדיק נשגב.
מכונה גם: ר' איציקעל, "ר' יצחק ר' זלמן ר' אורי'ס", או ר' יצחק אורעס.
עליו
הוא הצדיק הנשגב… היה יחיד לאביו משלשה ועשרים בניו [!] אשר מתו על פניו, ולא לאבותיו לבד, כי אם גם יחיד לכל עדת ווילנא באמונת ה', בטוהר לבב, בשפת אמת, בצדקה וחסד. כל המעלות והמדות הטובות והמשובחות שהצטיינו בהם יחידי סגולה לתפארת, כלן נקבצו בלב צדיק תמים הזה, בענוה ויראה. הוא היה סמל התופם והיושר, דמות אחד הצדיקים הראשונים לשמור מצות ה' בדקדוק נעלה וללכת בדרכי התורה בקדושה וטהרה, כאלו תמונת ה' לנגד עיניו תמיד. מעודו לא גבה לבבו, ויהי שפל בעיניו מאד וקבל את כל אדם בסבר פנים יפות ולא השאיר כמוהו בעירנו.
ולדעת עד היכן הגיעה ישרת הצריק התמים הזה בדורותיו, נביא ספור אמתי (וכל השומע בדורנו ישתומם לר' יצחק זה ופעולותיו). אביו הצדיק במותו הוריש לו את חצרו ואת מסחרו, והוא ר' יצחק האמין בעובדיו כי ישמרו את תפקידם באמונה כאשר הוא שומר את פקודי ה', אך הם לא עבדו בעניניו כיאות ולא כן היו עמו, ובשנים מעטות נשאר ריק ממסחרו ועוד רבו חובותיו למעלה ראש. ור' יצחק בתומת לבבו מכר את חצרו, ובמחירו שלם את כל החובות עד פרוטה אחרונה, ונשאר עני ואביון מכל הונו.
כראות כל עדת וילנא את צדקת לבבו, נמנו וגמרו בהסכמת רבים להפקיד בידו כסף שלישית, וכן עשו כל מפלגות אנשים ויהי בעיניהם אז כמו שמניחים כעת באוצרות הבאנקים.
וזקנים שבדור ספרו לנו כי היו תחת ידו בערך שלש מאות אלף רו"כ במזומנים ולא שנה את מעטפם מעליהם כפי שהניחום המשלשים, וע"כ כל בני עדת ווילנא קראוהו בשם "ארון ברזל". ולמוצא למחיתו עשה מסחר בטליתים, וכלם קנו מידו, והאמינו בו כי דבר אמת בפיו ולא ירמה אותם.בהיותו גבאי בבית החולים הגדול (הקדש) היה בא בכל יום ויום בשעה ידועה להשגיח על הסדרים ועל המאכלים ועל החולים בכלל ובפרט. ויהי היום ויבא אל לשכת הנשים וירא אשה מינקת צועקת מכאב שדים מרוב חלבה, באין לה תינוק להניק ממנה, להקל ממנה כאבה. ויתבונן ר' יצחק על המשרתים והמשרתות כי לא יאבו שמוע לו לאשר יצום, והלך הוא בעצמו אל מגרש נאווי-גאראד לא רחוק מבית החולים, ושמה השיג כלב קטן במחיר וישאהו תחת בגדו ויביאהו אל האשה החולנית המינקת, ויחייה בזאת. מיד נשמע הדבר הזה בכל העיר, ויתפלאו וישתוממו, הנמצא צדיק כביר כמוהו בדורנו?
זהירותו בעסק אפית המצות "מצה שמורה" בערב פסח אחר חצות היום ע"י אנשים מלובשים מעילי בד בנקיות וטהרה היתה עד להפליא. וכן מצות אתרוג ולולב קים בתכלית ההדור, וכל העם אשר התפללו בבית הכנסת הגדול באו אל מקומו אשר עמד שם לברך על אתרוגו. וכן בכל יתר המצות המעשיות היה מן הקודמים והמהדרים.
הוא היה מן הותיקין השומרים להתפלל עם נץ החמה, בחבורת שומרים לבקר האומרים סליחות בכל יום לפני עלות השחר בבית הכנסת הגדול, ובחבורת מגידי תהלים לא נפקד מקומו. הוא היה חבר לכל חבורות הקדש לומדי ש"ס משניות וחבר לכל אדם במעשה ובפרוטותיו.
אף החפשים באמונות ודעות בימיו אהבוהו וחבבוהו, כי מעולם לא נגע בכבוד כל איש ולא אמר קבלו דעתי. ובהיותו עם חבורת אנשים בשבתו בביתו או בלכתו ברחוב ראו כלם כי אות "'אמת"' זרח על פניו, ובכל מעלליו האמת היתה נכרת.כה חי בעוז בטחונו בה', אשר לא עזבהו ע"ד שנות חייו ביום א'ו'י' בשבט אפו בשנת תרי"ח. מותו הרעיש את כל עדת וילנא למגדול ועד קטן, וכלם הלכו שחוח בלב נשבר הלך ובכה כי נפלה עטרת ישראל, ונזר העיר הוסר, וכתר העדה הורם, ואיש אל רעהו ספרו מעלותיו ומדותיו ויגלו אדותיו נסתרות…
ראוי הצדיק הזה להיות לאות ולמופת לעשירי דורנו![עיר וילנא]
מצבתו
שנת אהה תבכה כל עין לפ"ק
ושנת ישר באדם אין לפ"ק
פה ינוח
איש חסד ואמת
חטר מגזע צדיקים
הרב הצדיק כמו"ה
יצחק ישראל איסר
בהרב הצדיק מו"ה
משולם זלמן זצ"ל
אוריסאהן
וימת בשיבה טובה
ביום ב' י"ז שבט
בשנת תרי"ח תנצב"ה
תיאור ההלוויה
בעיתון המגיד (שנה שניה מס.9 – י"ח אדר תרי"ח) פרסם 'אורח שהזדמן לווילנה' ביום הלוויתו רפורטז'ה מפורטת על ההלוויה ובה בין היתר תיאור מראה פניהם של כמה מגדולי ווילנה שיצאו ללוות את הנפטר, תיאור שיש בו עניין לחובבי דברי ימי עמנו ותולדות גדולינו [הבאנוהו בשלמותו למעט כמה דברים שאין בהם טעם לבן זמננו, ועוררו את חמתו של בעל 'עיר וילנה' ואת חמתם של כותבים נוספים בגליונות הבאים של 'המגיד' <ראו הערה למטה>, ונתטשטשו בעותק 'המגיד' שבספריה הלאומית. ואולי עוד חזון למועד]:
ביום ב' פרשת יתרו קדר השמש ליושבי ווילנא, כי מת בבוקר ההוא פאר עדתם ונזר קהלתם, הוא ניהו הרב הצדיק טוב לשמים וטוב לבריות, עשה צדקה וחסד בכל פרטיהם ודקדוקיהם מו"ה יצחק בהרב הצדיק הגביר מו"ה זלמן זלה"ה אורעס, ויהי היום ההוא יום אבל גדול לווילנא, מקודש לבכי ולמספד ליקרא דמותא. החנויות וכל בתי המסחור סוגרו וכל העם מקצה נהרו אחריו אל שדה הקברים – ומאשר עטי חלושה מאד ואין לה כח להעלות על ספר הציור הנורא הלז אשר עיני ראו ולא זר – לכן אבחר בקיצור ובמעט מילים, וכבוד המת הנכבד ז"ל, גם מכבדיו ומוקירי שמו, יסלחו לי הפעם. ולא אגזים מאומה אם אומר אשר ראיתי כעשרת אלפים אנשים רגלי לוו את מטתו אשר פרחה באויר. "אנשים" לבד טף ונשים, "רגלי" לבד מנוסעי על עגלות ומרכבות. וכולם דמעתם על לחיים. ומי יוכל להעלות על ספר את הסיפורים השונים, אשר כל איש ואיש סיפר מאשר ידע, וכולם יעידו על טוהר לבבו ונקיון כפיו, ועל מידת האמת אשר שמרה בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו. בן ע"ג שנה ומעלה היה במותו וכל משך ימי חייו בלה כל עיתותיו כאשר ד' דורש "כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהים ועם אנשים".
כאשר הובילוהו על חצר שדה הקברים, אשר הוא רחוק מהעיר מאד, וכל העם-מחנה כבד זה, התצמצמו במקום ההוא, השתוממתי מאד, כי אף שלא עמדו אנשי צבא להחריד את העם אשר במחנה, עכ"ז הדממה היתה שוררת עליהם, בלי פרץ בלי צוחה ובלי המולה עמדו כולם. ובשדה צלמות, היו סדרים.
אחרי אשר טהרו את גוית המת הקדוש, והלבישוהו בבגדים לבנים (וכ"ז נעשה ע"י אנשים נכבדים מאנשי החברה בקברנים שזכו בגורל ע"פ קלפי) נשאו את המטה מהבית של טהרה החוצה, וכל ההמון עוטרים את המטה ואיש את אחיו לא ידחקון, וישימו ידים לספדנים.
ובראשונה הרים קולו בבכי הרב ראש הישיבה דוולאזין (אשר במקרה בא לווילנא) אך מחמת חולשתו לא נשמע קולו מאומה ויחדל מלהספיד, והנה קם אחריו הרב דאיליע [כן אמרו לי] ויבכו העם בכה גדול, כי דבריו אשר יצאו מקרב לבו בבכי ומספד, נכנסו ללבב שומעיו, ויגדל הבכי!
[…]
שמה ראיתי את הרב הישיש הראב"ד ר' יחזקאל לאנדע ותמונת פניו תעיד כי הוא איש גדול ורם.
שמה ראיתי את הרב ר' שמואל שטראשון אשר מפורסם הוא לגאון, והגהותיו למדרש עשו להם שם בארץ, תוארו יפה עד מאד, פניו כפני חמה, ויביעו שמחה, והשתוממתי מאד, כי אף שהוא תושב העיר, עכ"ז ההמון התדחקו להביט בפניו, כאילו לא ראו אותו מימיהם, וגם את בנו גביר ונכבד העיר, גדול בתורה ובחכמה מוה' מתתיה שטראשון, ראיתי שם אצל אביו הנז' תמונתו, ושיחותיו הנעימים, אשר שמעתי מרחוק יעידו על מעלותיו הנכבדות (וכפי הנראה יהיה בערך ארבעים שנה – אף לפי פרסומו בתבל זה כמה שנים, חשבנוהו לאיש בא בימים).
שמה ראיתי ודברתי (וגם בביתו דברתי עמו ע"ד העסק) עם הרב דמתא (קאזאני ראבבין) ר' גרשון אמשטרדם, טובת לבבו תנוצץ מבין עיניו המזרות חסד, ושיחתו ערבה עלי מאד –
שמה הראוני את הרב ר' יעקב בריט, ראש הישיבה, יהללוהו למופלג גדול בתלמוד, וגם יכין לדבר בלשון רוסיא, וחכמתו תאיר פניו, לחייו אדומים, זקנו לבן כשלג יורד ע"פ מידותיו, ועיניו נוצצים בתפארת.
שמה ראיתי את החכם ומפורסם ר' הערש קאצינעלינבויגען, מחבר ספרים ואינספעקטאר בראבינערשול, גם הוא [אף שהוא זקן כפי הנראה קרוב לשבעים] איש יפה ומזורז ושיחותיו נעימים.
שם פגשתי את היקר ר' בער נאטקין, תלתליו וזקנו כסף טהור ואור פניו לא נפל, ומדי פגשני הכירני, אף שכבר עברו קרוב לעשר שנים מעת שישבנו יחד בפ"ב [=פטרבורג].
[…]
אשובה לי להשלים דברי המת: אחרי כלות ההספדים נשאוהו אל קברו אשר חצבו לו אצל אביו הצדיק [ראיתי, על אבן מצבתו כי נפטר ב' מנחם אב תקצ"ו והיה המקום קבורה הלז שמור לפני המנוח יותר מכ"א שנה] השכיבוהו במעצבה ובבכיה רבה מכל העברים, ואחרי אשר כסוהו בעפר, אמרו כל הקהל "צדוק הדין" מתוך לוחות אשר ניתנו ליד כל אחד. החזן דמתא אמר בקול נשבר ונדכא, יפה אף נעים, "אל מלא רחמים" ואח"ז הלכו איש לבדו כמתגנב לביתו…
י-ב. [ראשי התיבות של שמו בא"ת-ב"ש]
גנאלוגיה
אביו רבי משולם זלמן (ר' זלמן ר' אורי'ס) היה הראש והמנהיג בווילנה במשך שנים רבות, בנו של הגביר הצדיק ר' יעקב אוריה (מכונה ר' אורי פייגש, אחיו ר' טוביה פייגש, שניהם בני רבי אברהם רי"ט – ר' אברהם ר' טוביה'ס). קרובי משפחתו ר' אוריה הסו"ד משנת תקמ"ט ואחיו ר' אריה ליב שהיה חתום ראשון על החרם נגד כת החסידים על גידוף הגר"א ביום פטירתו (זמרת עם הארץ), בני הרב המופלג ר' יעקב גבריאל סו"ד שהיה בנו של ר' טוביה פייגש הנ"ל (לתולדות משפחות גינצבורג עמ' 70).
אשתו הראשונה הייתה מרת ריקל (ריקֶלֶ'ה) בת רבי הירש ר' בער'ס (נפטרה בי"ט אייר ה'תר"ז, 5 במאי 1847).
בניהם:
- רבי דוב בער (ר' בערעלה ר' איציק'ס, נפטר י"ג טבת ה'תרמ"ח, 28 בדצמבר 1887. ראו עליו: עיר וילנה עמ' 199).
- רבי אברהם, נשא את רבקה בת הגביר ר' צבי שחור והזוג התגורר בדוברובנה.
- פרומה – נישאה לר' אברהם שיסקעס.
- לאה – נישאה לגבי הצדיק ר' שלום יונה שחור.
- יוטה דבורה – אשתו השניה של רבי זלמן זאב המ"מ ומו"ץ בווילנה.
אשתו השניה היתה פרומה בת רבי הירש [אלי' זלמנ'ס] עטיאש.
ביבליוגרפיה: עיר וילנא, עמ' 197-199.
מילות מפתח: אוריסון, אוריס, אורעס
הערה
בגליונות 17,22 ו-23 של המגיד באותה שנה התפרסמו מכתבים נגד הרפורטז'ה שהבאנו, בטענות שונות. עיקר דבריהם שהכותב אינו אורח אלא תושב וילנה שמצא הזדמנות להשתלח בחלק מאנשי העיר ולשבח אחרים בדברי תפלות. נעתיק כאן קטע מהביקורת, המתייחס גם לקטעים שהעתקנו:
ראשית חטאתו היו התוליו בתארו בשרד תמונות גדולי העדה, וידבר על עור פניהם, אור עיניהם, הדרת זקנת ופאת ראשם. אף נטה קו המדה על כשר גויתם וימד ארכם ורחבם, כמו אשר צדקה ותורה יראת שדי ורוח נדיבה, רק בתמונה טובה לעין רואי שתו מעון להנה, ואם לא נמצאו גם בקרב המון רבה, ובנעורים מכל תורה חכמה ומוסר אנשים יפים להלל מאד כי חמדת תאר היא מעלת בשר הנחלה לאדם מלדה ומבטן, וחכמינו ז"ל לא התגאו ביפי תמונתם, רק בנקיון וטהרה יתהללו ויצדקו תופשי התורה ונדיבי עם…
אישי ישראל 