רבי יקותיאל איסר הדס (קרי: הוֹדֶס. ה'תר"ט, 1849 – ג' כסלו תרפ"ה, 30 בנובמבר 1924) אב"ד מיישאד שבליטא, ובסוף ימיו בירושלים. מראשי הלוחמים בעד רבי אברהם יצחק קוק במחלוקת הרבנות בירושלים.
קורות חייו
יליד פיקלין שבליטא, בה למד מפי רבי אברהם חריף, רב העיר, והתיידד עם רבי אליהו דוד רבינוביץ-תאומים ועם רבי אריה ליב פרומקין.
עלה לארץ ישראל ובמקומו נבחר לכהן כרבה של מיישאד, רבי כלב מאיר זיו, לימים רבה של שילעל. אחרי מלחמת העולם הראשונה ניהל מלחמת חרמה במתנגדיו של רבי אברהם יצחק קוק בירושלים ופרסם מכתבים לגולה נגדם. בתגובה פרסם העיתון "קול ישראל" התקפות נגדו ובהן נשללה בין היתר עובדת כהונתו בעבר כרב ופורסם כאילו הוא חולה נוטה למות ואינו מתפקד. את מכתביו ותגובות הנגד פרסם העיתון "קול יעקב" שצידד בתומכי הרב קוק.
מתורתו
ידידי הרה"ג ר' יקותיאל איסר הדס הקשה לי בשם הרב משניפישוק הגאון רבי אריה ליב ראשקעס על מה דאיתא בספרי (דברים פ' כי תצא פרשה כח) גבי מוציא שם רע: את האיש, פרט לקטן, ותיקפוד ליה דבלא הכי אין קידושין לקטן. ואמרתי, דמשכחת לה…
[רבי צבי פסח פרנק, שו"ת הר צבי, אבן העזר א, סימן קב (ליקוטים)
מכתבים אליו: רבי אליהו דוד רבינוביץ תאומים, מענה אליהו, סימן פ.
עליו
ביום א' נלב"ע בעיה"ק הרב הגאון המפורסם ר' יקותיאל איסר הדס ז"ל, הרב ממישד בליטא. מטעם הרבנים הוכרז להלויה, וקהל גדול ונכבד נהר אחריה, ובראש רבני העיר. הספידוהו הרבנים הגאונים: ר' יוסף גרשון הורביץ ור' יעקב משה חרל"פ והרב הישיש ר' מרדכי זיגל שפירא.
הרבנים הגאונים תארו בדברים חמים את ערך האבדה הגדולה שאבדה ירושלים התורנית החרדית בפטירתו של אדם גדול, שעוד מנעוריו נתפרסם שמו ממדינת ליטא בתור עילוי, ושמלבד גדלו בתורה וביראת-שמים הצטיין במידות תרומיות, ואהבת האמת היתה נר לרגלו ותחבבהו על כל הקהל החרדי התמים שלפניו חנף לא יבא.
הרב הגאון המנוח למד הרבה ולימד הרבה והעמיד תלמידים גדולי תורה ויראה. הספר שחיבר – בכתב-יד – על סוגיות הש"ס ותשובות לשואליו, הפליא גאוני הדור שהיה, והגאון האדיר ר' חיים סלביציג זצ"ל הפליג בשבחו מאד.
בתור רב ואב"ד במישד נהל את עדתו במישד ובימי המלחמה מסר את נפשו כמה פעמים להצלת צעירי ישראל. בבואו הנה לפני המלחמה עבר דרך גרמניה ושם חבבוהו ראשי היהדות החרדית עד למאוד, ובהשפעתם אז על ועד "בתי מחסה" ניתנה לו דירה מתאימה לפי כבודו. בישבו ב"בתי מחסה" ובהתפללו שם בקביעות נתקרב אליו הרה"ח זוננפלד ויכבדהו עד מאד וגם הוא חיבב אותו בתור ממונה ומוהל ואיש נכבד. כשחזר הרב הגאון ז"ל לאחרי המלחמה לירושלם מצא לפניו עולם הפוך, כי אנשים בלתי אחראים התלקטו מסביב להרה"ח זוננפלד ויתחילו לתארו בתארים משונים ונפרזים כדי לחתור על ידו תחת סידורה של הרבנות ולעכר את שלום היהדות החרדית, או אז לא נשא הרב המנוח ז"ל פנים גם למקורבו לפנים, וימצא חובה קדושה בנפשו לגלות את פני הלוט ולהודיע נגדה העולם כולו את מה שראה בעיניו, והכיר בעצמו כי המחלוקת המתנהלת בירושלם על-ידי קבוצת הרה"ח זוננפלד איננה מחלוקת של קנאים ושל חרדים קיצוניים נגד מי שהוא, כי-אם קטגוריה של חנפים וצבועים שמשכו את הרה"ח זוננפלד ברישתם, מחלוקת מתוך פניות ומגמות ידועות נגד רבני וגאוני וצדיקי העיר, שגדולתם בתורה ויראה מקורה, בחריפות ובבקיאות ובדרך המוסר או החסידות עפ"י סדרי גאוני וצדיקי דור דור ודורשיו בפולניה וליטה, בניגוד לאלה ששמם מתפרסם על יסודות אשר לא שערום אבותינו בגמטריאות מגוחכות, שלפני גאוני וצדיקי פולניה וליטא היו בדחני החתונות מצטיינים בהם, ובידיעה שטחית במילי דאגדתא.
מכתביו הגלויים של הרב המנוח ז"ל שנתפרסם בעתוננו עשו בזמנם רושם כביר בכל העולם החרדי, והועילו בהרבה לטהר את האויר שהורעל ע"י אורגנם של פקידי "בית היתומים דיסקין". ורבני וגדולי הדור שבחו"ל שהכירוהו מאז כי האמת נר לרגלו, אורו עיניהם לקראת דבריו, והרבה מהם החזיקו לו טובה במכתבי-תודה, שבהם אמרו עליו: אפילו בשעת כשלונה של ירושלם לא פסקו הימנה אנשי אמנה.
תמיד היה מצטער ומתמרמר על חילול השם שפקידי "בית היתומים דיסקין" גרמו בירושלים ובעולם כולו. ביושרו ובתום לבו לא יכל כלכל את המציאות המרה, שפקידי מוסד אחד בירושלם, שהוקם על ידי רבני ירושלים, ושכל קיומו על נדבות הצבור, ושפקידים אלה מראש הגבאים ועד לצעיר משרתיו מתפרנסים לרוחה על חשבונו, ירשו לעצמם להתריס כל-כך בהציבור וברבניו וצדיקיו, לסכסך איש ברעהו ולעשות את העיר כמרקחה זה ימים על שנים באין מכלים.
קו האור האחד שהאיר לו בחשכת המחלוקת הזעומה הזאת, היה בטחונו האמיץ בכוח התורה והיראה ונועם המידות של רבני ירושלים, שהוא סוף סוף יפיץ את כל העננים שאינטריגות עלילות מחרחרי הריב מעלות בשמינו, וקושטא קאי.
הוא שמח מאד גם על נסיעת רבנו הגדול הגאון רא"י קוק לרחבי הגולה ועל כבוד המלכים שנחל בכל מקום עוברו, באומרו שהכרת פניו דיה לפקח את עיני הגולה לראות נכוחה מי ומה הוא ראש רבני ארץ ישראל שליט"א, וכמה גרועים הם מתנגדיו. הכרה זו ושמחתו העצומה לבשורת שובו לשלום של רבנו שליט"א אמצה את רוחו גם בימי מחלתו אשר הכריעתו.
כבן שבעים שנה היה בפטירתו. תנצב"ה.
[נקרולוג, קול יעקב, ח' כסלו ה'תרפ"ה]
ביבליוגרפיה: קול יעקב, ח' כסלו ה'תרפ"ה ♦ אנציקלופדיה של הציונות הדתית, בערכו.
מילות מפתח: הודס, האדעס
אישי ישראל 
תגובה אחת הוסף תגובה