רבי אליעזר גורדון

רבי אליעזר ב"ר אברהם שמואל גורדון (ה'תר"א, 1841 – ד' אדר א' ה'תר"ע, 13 בפברואר 1910) רבן של סלבודקה, קלם וטלז וראש ישיבת טלז. נפטר בלונדון בעיצומו של מסע כושל לגיוס כספים לשיקום בנין הישיבה שנשרף, ונקבר בלונדון. ספר התשובות שלו "תשובות רבי אליעזר" נדפס לאחר פטירתו.

חתניו: רבי יוסף לייב בלוך, רבי יצחק אייזיק הירשוביץ, ורבי זלמן סורוצקין.

עליו

להלן נביא שורות שכתב לאחר פטירתו של רבי אליעזר, אחד מתלמידי טלז שיצא לדאבון לב חוץ למחיצה, כאשר ניכר מדבריו, ובכל זאת יש בהם בנותן טעם לקבל תמונה מהשפעת הרב הגדול על כל סביביו:

אחרי מטתו של ר' אליעזר גרדון

מלונדון הגיעתנו השמועה, כי הרב ר' אליעזר גרדון האב"ד ור"מ בטלשי (פלך קובנה) שבק חיים לכל חי. ויבכו לו היהודים הגולים היושבים בעיר הגדולה הזאת, שידעו או שמעו שמעו של הרב הגאון הזה, ויעשו לו מספד בבתי כנסיותיהם, עוד יותר גדול היה המספר בקהלות ישראל בארץ מולדתו, אשר שם היה רבי אליעזר גרדון בתוך יתר הרבנים ארי שבחבורה, נכבד וחשוב מאד בעיני העם, ולמוצא פיו ייחלו גם בעניני הצבור הנוגעים אל הכלל אף מחוץ לגבולות עיר מושבו. ושבעתים גדל האבל בעיר טלז עצמה, העיר שזכתה לרב גדול כמוהו והתכבדה בכבודו, הלא למפורסמה היתה העיר הקטנה הזאת בשתי עשרות שנים האחרונות כאחת הקהלות היותר חשובות בכל תפוצות ישראל לרגלי הישיבה, שיסד בקרבה ר' אליעזר ועמד בראשה מיום הוסדה עד יומו האחרון, לא יפלא אפוא, כי יושבי העיר ובני הישיבה קרעו בגדיהם בהגיע לאזניהם השמועה הרעה ממות רבם ומורם ויקראו לבכי ולצום ולמספד.

העיר טלשי או טלז היא עיר מחוז קטנה בזמוט, קהלתה לא נופלה היא בכלל מיתר הקהלות בחבל הארץ ההיא ולא הצטיינה בחשיבות יתרה מחברותיה. העולם היהודי כמנהגו נוהג גם בקרבה עם כל אותם המראות והחזיונות הנראים כרגיל בכל קהלה וקהלה מתחום המושב. אולם, אם הכל תלוי במזל אפילו קהלה קדושה קטנה, מזלה של טלז גרם לה, כי אנשים גדולים אוו אותה למושב או נתגלגלו בקרבה ועל ידם זכתה לעמד על גרם המעלות ולשם הסתורי. שני האנשים האלה, שעל פי מקרה שם משפחה אחד להם, חיו אמנם בזמנים שונים בקרבה ושונים הם איש מרעהו בפעולותיהם ומעשיהם, שאיפותיהם ומגמותיהם, מן הקצה אל הקצה. אבל הצד השוה שבהם, כי מרכז עבודה שניהם העקרי והחשוב לעמנו נברא בעיר הזאת, ואי אפשר לדבר אדות ערך האישים האלה מבלי להזכיר שמה של העיר, אשר טפחה ורבתה אותם. בטלז ישב בשנות השבעים משוררנו הגדול יהודה ליב גרדון, וכל מי שהיתה לו הזכות להתגורר בעיר הזאת איזה זמן, יודע ומכיר את המקום שהיא תופסת בשיריו וספוריו של יל"ג. בה התפתח כשרונו השירי והספורי של המשורר ויגיע למרום קצו, ובה כתב מיטיב שיריו וספוריו, אשר הם היום לגאון ולמופת בספרותנו. יציריו וגבוריו המובחרים הם ילדי העיר הזאת. רב קלמן, אליפלט בעל העגלה, רב שמגר בן ענת גזבר הקהלה, הלל ובת שוע עם ר' ופסי הכזרי בעל הנשמה "התתרית" ועוד רבים ממין זה הורתם ולידתם בעיר טלז; ובעיר מושבו זו, שהמציאה טפוסים ויצורים כל כך מענינים לשירתו ותהי לבמת חזיונותיו בירכתוניו, התחיל המשורר לדבר בשאלות הדת והחיים שעמדו אז על הפרק, וילחם מלחמותיו נגד הרבנים והערכים הישנים. והעיר טלז שבה להיות לבמת חזיון גם כשעזב יל"ג אותה וילך פטרבורגה, על ידי גרדון שני, על ידי ר' אליעזר גרדון, אשר נקרא שמה לשבת על כסא הרבנות. כי גם עבודת היסודית של הרב גרדון שיש לה ערך כללי, חילו לאוריתא, מתחילה בתקופת בואו לקהלתו החדשה. בטלז מצא בקעה להתגדר בה ושם הגשים את רעיונו ביסוד מרכז-תורה חדש, שהיה בשעתו ואולי עוד היום מכון חשוב להיהדות ברוסיה.

והרב ר' אליעזר גרדון היה באמת אחד מן המצוינים ברבני רוסיה ממהלך הישם, ואבדה גדולה אבדה להיהודים במותו, במובן הרבני היה ר' אליעזר גאון, חריף, סיני ועוקר הרים, והיו מכתירים לראשו עוד הרבה כתרים ותארים מצוים ממין זה עד שהעמידו בשורה הראשונה של "גדולי הדור" בזמננו. אך חשיבותו האמתית יוצאת מגדר רבנותו ועלה על חבריו יותר במעשיו הממשיים והרצוים מאשר בחריפותו ובקיאתו המוגזמה בש"ס ופוסקים. אמנם מספר הרבנים הגדולים באמת בתורה לפי המובן של (הצורות) [הדורות] הראשונים יקטן ויצער מזמן לזמן והגדיים אינם נעשים תישים בעלי קרנים, אבל יותר יש להצטער על אישיותם של רבנים כאלה, שאבדה לה כל השפעה בחיים והיא הולכת ונמחית מבלי להשאיר אף רשם כל שהו. לפנים היתה התורה מחכמת, מפנה דרך לנושאיה בחיים וחברה ועל פיה יסעו ויחנו. במדה שהיה רב גדול בתורה. מומחה בחדוד ופלפול דאוריתא ובר סמכא במשא ומתן של ההלכה, גדל כבודו בעיני העם והשפעתו היתה מרובה ונכרת על החיים. תלויה היתה אישיותם של הרבנים בחכמת תורתם. והרב ידע למלא תפקיד יותר גדול בחייו מללכלך ידיו בדם ובשפיר ובשליא; הוא היה הדבר והמנהיג, ראש המדברים ומורה הדרך גם בחיים היומיים. משכמו ומעלה גבה מכל העם ובו נתלה כל כבוד בית ישראל. ועזבו הרבנים הגדולים את אהליהם ויצאו אל העם לדבר אליו ולהורות לו כשהשעה היתה צריכה לכך, והודות לכחם כי רב ולהשפעתם העצומה יכלו לגדור פרצות, לתקן תקנות ולהביא סדרים חדשים, עד כמה שהיו נחוצים לפי שקול דעתם, בחיי הצבור. אולם החזון הזה כמעט עבר ואיננו. עתים חדשות הגיעו ולרגליהן דרישות אחרות מהרבנים. עברו הימים, אשר ידיעותיו הרבות של הרב בש"ס ופוסקים עשוהו לבר סמכא גם בהויות הולם. הזמן דורש מאת הרב "בעל התורה" גם השכלה כללית רחבה והכנה מסוימה למשרתו. רב, שהוא מתכוץ רק בארבע אמות של ההלכה, נחשב לפי המושג הזמני החדש לבטלן, שמקומו לא יכירנו בין הבריות ומכל שכן שאיננו מכשר לעמוד בראש. ולכן עובדא היא, כי רוב רבננינו ברוסיה ממהלך הישן שחנוכם וגדולם בכותלי הישיבות ובתי המדרש מהגזרה הישנה, הגדולים בתורה ומופלאים בתמימותם וישרת לבם, קופאים על שמריהם ולא נכר כי הם בקרבנו, נחבאים הם אל הכלים מבלי להשמיע קול מעצמיותם. רק מעטים המה אשר למרות כל זאת הצליחו בכח רבנותם ותורתם לבצור להם מקום חשוב בחיי החברה והצבור ולהבליט ישותם. והרבנים המעטים האלה ברכו ע"פ רוב בתכונות מיוחדות שלא כל אחד זוכה להן. המה אנשי המעשה, בעלי אישיות ובעלי מרץ מטבעם ויודעים להלוך כנגד החיים. אחד מיחידי הסגולה המעטים האלה בין הרבנים היה ר' אליעזר. באישיות כבירה חונן האיש הזה ותמיד ידע את אשר לפניו, לכן הצליח להטביע מטבעתו על הצבור ועל מפעליו. יחיד סגולה היה במדותיו ותכונותיו. כל המעלות והמדות שמנו חז"ל בתלמיד חכם נכללו בו, ובתכונות נפשו המרהיבות העיר אמון ורגשי כבוד בקרב לב כל יודעיו ומכיריו. מלבד זה היה לו רצון חזק, שבפניו לא עמד שום דבר. והיתרון הזה נתן לו את הכח והאמץ לקחת על שכמו מעמסה גדולה, ליסד ישיבה גדולה, למרות כל המכשולים אשר עמדו לשט על דרכו. עשוי לבלי חת נגש אל עבודתו בקודש ועלתה בידו להגדיל ולהאדיר את המכון החדש הנוסד על ידו. ואיש כזה בכל היותו קצוני, אדוק וגם קנאי במקצת היה דרוש להיהודים ברוסיה ביחוד בעשרות שנים האחרונות כשקמו זרמים חדשים ומשונים בקרב היהודים להפוך את הקערה על פיה וסכנה היתה נשקפת להיהדות המסורה.

ביסוד מרכז התורה כון ר' אליעזר אמנם את השעה. זה היה דבר בעתו, כי אז נסגרה ישיבת ולוזין ונשמו דרכיה וחסרון ישיבה הגונה היה מרגש. הישיבה הזאת היתה אז היחידה שמשכה אליה את הצעירים, אשר נפשם עוד חשקה בתורה לשמה או שלא לשמה. היא כלל בקרבה מיטב הכחות הצעירים, סלתה ושמנה של היהדות ברוסיה, לולזון היה גולה כל מי שחפץ להמית עצמו באהלה של תורה, וכל אב, שחפץ ללמד בנו תורה, היה מביאהו לולזן. השם ולזון לבד הספיק בימים ההם להלהיב ולעורר את התשוקה לתורה. הצעירים שאפו לבלות איזה זמן בישיבה הזאת, וממנה פנה ליתר השאיפות; בעקבות הישיבה בישיבת ולזון באה השאיפה להשתלם בחכמות ומדעים. ובולטות היו פעולות הישיבה בחיי היהודים ברוסיה. דורות רבים ועוד היום רשומיה נכרים, כי רבים מטובי עמנו, משכילינו וחכמינו, היודעים פרק בגפ"ת כהלכה, ע"פ רוב בחזקת תלמידי ישיבת ולזון קיימין. וכששקעה שמשה של ולזון זרחה שמשה של טלז. ישיבת ולזון קמה לתחיה במהדורא חדשה בטלז. במעלותיו הרוחניות והאישיות הבין ר' אליעזר לקרב אליו לבות הצעירים ולהגדיל כבוד מרכז התורה החדש שברא, ויהי לבני הישיבה בטלז מה שהיה הנצי"ב בולוזן. בקנאותו הנפרזה להתורה הקדושה ובהתנגדותו החזקה אל כל דבר העומד מחוץ לתחומה עלה אולי עוד על הנצי"ב, אך בזה אין כל ספק, כי כל מה שעשה לא עשה אלא לשם שמים. כונותיו ומעשיו היו רצויים.

כי שם ישיבת טלז אקרא, יעלו בראשי כמתוך תהום נשיה הרבה, הרבה זכרונות. עדר גדול ועשיר בחזיונות ומראות עומד לנגד עיני. זוכר אני את החיים הסואנים והרועשים בארבעת כתלי בית המדרש ביום ובלילה, את ההתלהבות וההתעוררות בשעת הפלפול והמשא ומתן בשעוריהם של ראשי הישיבה ואת הישיבה הרוחנית בישוב איזו קושיא חמורה; זוכר אני את חברי ורעי – וכשלש מאות היינו אז – אשר ישבו אתי על ספסלי בית המדרש בצותא חדא וכלנו בראשינו ורבנו מתאמצים לרדת לעומקם של דברי ראשונינו ואחרונינו, מתנגחים זה בזה בהלכה או מתוכחים ומתפלפלים בענינים אחדים העומדים ברומו של עולם; וזוכר אני את מסירות הנפש בעמלה של תורה ואת ההלולא וחנגא ביומי דפגרא. געגועים גדולים מתעוררים בקרבי אל הימים ההם כשאני זוכר אותם. אלה היו ימים של שירה, ימים של ענג, איזו אש קדש, אש דת יקדה בלבנו, איזו שאיפות מרוממות את הרוח היו בקרבנו, אשר למלאותן כל קרבן לא היה יקר בעינינו, רוחניים היינו כלנו כמלאכי השרת העומדים לפני הקב"ה ואומרים רק שירה. שאלות החיים הקשים לא הגיעו עדינו, כל דאגה לא ידענו ושנאת עם הארץ אלינו לא הרגשנו, כלום ידי עשו שולטות, כשקולו של יעקב מצפצף בבית המדרש. רושם הימים ההם נשאר חרות על לוח לבבי גם בשבתי אחרי שנים רבות על ספסל האוניברסיתה וראיתי לפני את עולם הרוח האמתי. אבל, מכל הזכרונות ההם מרחפת לנגד עיני תמונתו של רבי ומורי ר' אליעזר גרדון, אשר יצקתי מים על ידיו שלש שמים, הוא הפיח בנו את רוח החיים, הוא נתן לנו את הנשמה, את רוח הקדש, כי הוא בעצמו היה איש חי ושואף כביר, אהבתו אל התורה היתה עזה, ואותה האהבה, שמים רבים לא יוכלו לכבותה, העביר בחייו בירושה לנו, נלהב היה בעד רעיונו הקדוש, שמלא חללו של כל עולמו, ואותה ההתלהבות לדברים קדושים ולרעיונות נשגבים נטע בקרב נושאי רעיונו, אשר התיחס אליהם כאב לבניו.

יחשבו אדות ישיבת טלז מה שיחשבו, ידברו בשבחה או בגנותה, אחד אין לכחד, כי גדול היה כחה על ידי מנהלה הגדול. ולא אחד אני, שיחוש וירגיש כמוני. ר' אליעזר הטביע צורתו על הישיבה, והצורה היתה טהורה ונקיה, כלה זהב טהור, כעצם השמים לטהר.

זהו כחו של מנהל, המאציל מרוחו ונפשו על חניכיו. וכל מה שעשה ר' אליעזר לא עשה אלא מתוך הכרה פנימית, מתוך יראת שמים צרופה, שבנוגע אליה לא ידע כל גבול. אם יש יראי שמים בימינו, עלה על כלם. הוא היה גם סמל הצדק והישר, התמימות והענוה. תוכו היה כברו בכל מעשיו, בעניני הישיבה כן בעניני הצבור. אם הביט על ההשכלה או על "הספרים החצונים", בלשון הישיבה, בעין רעה ורדף לפעמים את אלה בני הישיבה שהציצו ונפגעו, אין לחשדו באיזו נטיה או פניה; יש רק להצטער על אנשים כבירי רוח כאלה, שהתכוצו במסגרת צרה ושערי העולמות החצונים ננעלו לפניהם. ככל שואף החפץ להוציא את רעיונו באותה התבנית ששם לפניו, חשב ר' אליעזר, כי הישיבה מחויבה להיות מקדשת רק ללמוד התלמוד ובמקום מרבץ תורה אין מקום לענינים העומדים מחוץ לגבולותיה. בהיותו בעצמו לומד את התורה לשמה ומביט על למוד התורה כעל תכלית רמה בפני עצמה, מבלי לדרוש שכר ופרס, הנקל לו לדמות בתמימותו, כי ממנו יראו תלמידיו וכן יעשו. באמונתו התמה יכול לחשב אותו צדיק, כי קים כבר עולם מלא, אם רק אחדים יבואו לשמה מתוך שלא לשמה.

ככה חי ופעל האיש המופלא הזה עשרות שנים אחדות, מסור למוסדו בלב ונפש וממית עצמו עליו. בשבילו עזב ד' אמות של ההלכה ויכתת רגליו עד לונדון, לבקש בעיר הזאת תומכים ונדיבים, אך שם חטפהו המות ויאסף אל אבותיו רחוק ממשפחתו, מקהלתו ומצאן קדושיו. יצרור ה' את נשמתו הטהורה בצרור החיים!

דר' ישראל שפירא

[האור, ו' אדר ב' ה'תר"ע, עמ' 1-3]

מה שראו עיני בקלסתר פניו של הגאון ר' אליעזר גורדון זצ"ל עוד חרות בזכרוני: חן של חסד ואמת היה שפוך עליו, ורוח התורה ואהבת ת"ח שרתה תמיד על חזותו, בשני אלה היה קונה לבב תלמידיו, אשר אהבת נפש אהבוהו, וחיבה יתירה נודעת לו מהם.

[רבי יחזקאל אברמסקי, מצוטט אצל: רבינר, הגאון רבי אליעזר גורדון, תל אביב תשכ"ח, עמ' עח]