רבי חיים ב"ר אברהם פימשטיין (ה'תרל"ג, 1873 – י' אדר ב' ה'תשי"ז, 13 במרץ 1957) ממייסדי ישיבת "עץ חיים" בקלצק ומחבר ספרי "מגדי חיים".
קורות חייו
חניך ישיבת וולוז'ין. פרנס קהילת יהודי קלצק במשך עשרות שנים ויו"ר אגודת ישראל בעיר, עלה לארץ ישראל והתיישב במושבה מגדיאל, שבה יסד תלמוד תורה וכתב את סדרת ספריו "מגדי חיים". הוא בא בקשרי ידידות ולימוד עם רבי עזרא אלטשולר ורבי אהרן יעקב קלפפיש שהתגוררו אף הם באזור השרון. בסוף ימיו גר בגבעתיים עם בתו מינה וחתנו דוד צור.
רעייתו איטה ובנם עוזר נרצחו בשואה עם שאר יהודי קלצק, בט' חשון ה'תש"ב, 30 באוקטובר 1941.
הוא נקבר בבית הקברות במגדיאל לצדו של רבי דב מעיני. בין קבריהם מצבה ועליה הכיתוב "סבון קדושים הי"ד".
נינו, איתמר צור, נהרג בקרב במלחמת לבנון השנייה.
עליו
הוא היה אדם קורן, ומדי הזכרי בישיבה בקלצק מרחפת לנגד עיני דמות זו, שפיארה את העיר קלצק. סוחר שחייו היו קודש למען הציבור והישיבה. גם לאחר שעלה לארץ נזכרים היינו כפעם בפעם בו וכן ביהודים יקרי-הרוח כר' אליעזר כהן ור' זיסל מילער, שאף הם נשאו יחד עמו בעול החזקת הישיבה בקלצק.
הישיבה היתה להם חזות-הכל, וכל אחד מהם היה כאב וכפטרון לבני הישיבה. הם נתקשרו לתלמידי-הישיבה בהתקשרות אבהית, לבם ונפשם נתונים ללימוד התורה.
ר' חיים פימשטיין היה גדול בתורה ובחכמה, ואהבתו לבני-הישיבה בקלצק לא ידעה גבול ומטבעו בעל נפש חיה ותוססת.
הפנימיות הקיימות עתה בישיבות שהן כהמשך ישר לישיבת קלצק, בפרדס חנה וברחובות – לא היו עוד בזמנו, ושאלת הזנתם של בני הישיבה היתה שאלה מטרידה. ור' חיים פימשטיין יחד עם ר' אליעזר כהן ור' זיסל מילער היוו מעין "חוט משולש" בדאגתם הגדולה להזנתם ולאיכסונם של בני הישיבה. הם לא חסו על זמנם, ולפעמים היו עושים עמנו זמן רב גם בשעות המאוחרות של הלילה, כאשר אנו טרודים בעיונים ובדיונים בכל הנוגע לעניני הישיבה.
אך ידו של ר' חיים פימשטין ז"ל נטויה היתה גם בכל עניני הדת של הקהילה, כגון בייסוד בית-הספר הדתי "בית יעקב" לנערות, ובענינים אחרים.
מחונן היה בסגולה מיוחדת – לקרב אנשים ולהפעילם. מסירותו קבעה את השפעתו. ידע להירתם לפעולה ולהפעיל אחרים.
לא פעם מטכסים היינו עמו יחד עצה במצב קשה, כגון בזמן שכלאו את בחורי הישיבה שלא היו להם תעודות פספורט ובמצבים קשים אחרים. קו ישר היה נטוי בכל הליכותיו, ומעולם לא היסס להגיד את האמת. מעדיך היה להבהיר כך דבר, ביחוד בעסקי ציבור, והרגשנו שהוא מחונם בחוש-המציאות.
סוחר היה ואיש המעשה, איש החזון ואיש הרגש, וחביב על כל יודעיו.
רוח התורה היתה מפעמת בו. מתייחד היה באהלה של תורה ומחדש חידושים, כעדות ספרו "מגדי חיים", שחיבר על הש"ס. מספרו זה יצאו לאור בארץ ישראל שלושה כרכים גדולים. וכאשר אני סוקר את עבודתו התורנית בספרו זה, מתחוור לי שחידושיו הם פרי הברקת המוחין ושקדנות מרובה. כשם שהיה איש המעשה היה איש המדרש, וכל מה שיצא מתחת עטו חדור ברוח חיבה לתורה, ומאותות החריפות והבקיאות כאחת. בימים עוסק היה בפרקמטיה ובלילות הגה בתורה וחידש חידושים. את חידושיו העלה בצורה פופולארית למדנית, באופן שכל למדן יכול לקרוא בספריו ולהבינם בנקל.
מדייק היה בסגנון ובלשון, בדיבור ובכתב. למלת נודעו אצלו משקל וכובד, גם כאשר דיבר – תמיד לענין דיבר.
[רבי צבי יהודה מלצר, פנקס קלצק, תל אביב תש"ך. עמ' 38]
קישורים: מזכרונותיה של נכדתו איטה מגן (צור).
אישי ישראל 
