רבי מנחם מנדל זק

רבי מנחם מנדל דובר זק (ה'תרל"א, 1871 – ה'תש"ג, 1943) רבה הראשי של ריגה וראש הישיבה בה.

ביוגרפיה

נולד בעיר ניירי (ניירא, פרידריכשטאדט, יאונילגבה) שבקורלנד, 80 קילומטרים מדרום מזרח לריגה, בירת לטביה.

למד בישיבת וולוז'ין והיה תלמידו הקרוב של רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, ה"בית הלוי". נשא את בתו של רבי גרשון ב"ר יצחק אב"ד וועגער (וגר, ואגאריאי) שבליטא.

בצעירותו (ה'תרנ"ח, 1898) התמנה כרב העיירה קנדאו שבקורלנד, בה כיהן במשך חמש עשרה שנים. בשנת ה'תרע"ג (1913) התמנה כרבו של הפרבר מיטאו הסמוך לריגה ובשנת ה'תרע"ה (1915) כרבה של ריגה, תפקיד שבמשך השנים היה מקביל לרבנות לטביה כולה. שמו החל מתפרסם בלטביה כולה ואף מחוצה לה והוא החל לקבל שאלות הלכתיות מרחבי העולם היהודי.

בשנת ה'תרפ"א, מיד לאחר יסוד המדינה לטביה, הקים הרב זק את ישיבתו הגדולה בריגה, שהיתה הישיבה היחידה בלטביה בשעתו (עד הקמת ישיבת נובהרדוק בדווינסק, ותות"ל בריגה).

בין השנים ה'תר"ף-ה'תר"ץ (1920-1930) שימשה ריגה תחנת מעבר עבור רבים שנמלטו מרוסיה הסובייטית לארצות הברית וליעדים נוספים והרב זק טיפל ברבנים רוסיים רבים שנקלעו לעירו.

בשנת תרפ"ו חלה רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק ואושפז בריגה, בתקופה זו מסר את כתביו לרב זק, שהדפיס מהם את ספרו הגדול "משך חכמה" ואת הכרך "מדע-אהבה-זמנים" מספרו "אור שמח".

לאחר פטירת רבי יוסף חיים זוננפלד הוצעה לו רבנות ירושלים מטעם העדה החרדית, בשנת תרצ"ב, אך הוא לא קיבלה בפועל לאחר מערכה ממושכת שלוותה באיומים בתביעה לדין תורה מצד מצדדי הרב הראשי דאז רבי אברהם יצחק קוק.

בתרצ"ג יסד את קרן החינוך בריגה עבור מוסדות הלימוד התורניים בעיר.

לפי השמועה נהרג הרב זק בעומדו עטוף בטלית על מדרגות בנין הקהילה היהודית בריגה, בעת אקציה שערכו בעיר הגרמנים הנאצים ב-1943. (אך יש הקובעים את תאריך פטירתו לאקציה הראשונה בריגה – י' כסלו ה'תש"ב, 30 בנובמבר 1941).

חתנו רבי ישראל משה כלאב שעמד לצדו בראש ישיבת ריגה, נספה בשואה אף הוא, בט' תמוז ה'תש"א.

מדבריו

האויר הרוחני – כאויר הגשמי: האויר הרוחני הרע מזיק לאדם ומחליאו, והאויר הרוחני הטוב מרפא את האדם ומבריאו. רק כשכל שומרי השבת יתאחדו, יוכלו המה לטהר את האויר לעצמם והאויר הטהור הזה ישפיע גם על מחללי שבת להחזירם למוטב.

יש להצטער מאד על הקרירות והאדישות השוררת לפעמים בין יהודים שומרי-אמונים בנוגע לרעיון של שומרי שבת, בו בזמן שהאיחוד בארגון של שומרי שבת היא מצות עשה: ושמרו בני ישראל לעשות את השבת, מובן הדברים לעשות את השבת הוא שכולם יתאגדו ויתאחדו כדי שהשבת תשמר. לא הושיב משה רבנו שומרים לשמור על שום מצוה, רק על השבת הושיב שומרים, מצות שבת היא למעלה משאר מצוות התורה ולכן היא זקוקה לשומרים.

---

ביבליוגרפיה: רבנים ואנשי תורה, עמ' 365-368 ♦ אלה אזכרה, ד, עמ' 258-263 ♦ אוצר הרבנים, מס' 13458. להרחבה על הצעת הרבנות בירושלים עם מסמכים מפורטים: מנחם פרוש, שרשרת הדורות בתקופות הסוערות, ירושלים תשס"א, חלק ד, עמ' 78-89 (בעמוד האחרון שם, ידיעה על פטירתו מגליון "קול ישראל" אלול תש"ג).