רבי בן ציון מיטבסקי (ה'תרכ"ג, 1863, שאוול – ליל ז' חשון ה'תרס"ז אחר חצות, 26 באוקטובר 1906, לבדובה) היה רבה של לבדובה שבפלך וילנה וראש ה"קיבוץ" למצוינים בעיר. נרצח בידי אנרכיסטים במהלך שוד. ספרו הנודע "בני ציון" יצא לאור בידי אלמנתו.
אחד מבניו נרצח בחברון בפרעות תרפ"ט.
קורות חייו
נולד בשאוול שבפלך קובנה, בצעירותו למד בישיבת וולוז'ין והיה ממקורביו של ראש הישיבה הנצי"ב מוולוז'ין, שסמך אותו לרבנות. בוולוז'ין למד גם מפי המשנה לראש הישיבה, רבי חיים סולובייצ'יק, והתיידד עם רבי ברוך בר ליבוביץ הצעיר ממנו בשבע שנים.
בשנת ה'תרנ"ב, 1892, התמנה כרבה של לבדובה שבפלך וילנה (כיום בבלארוס) והקים בה 'קיבוץ' לבחורים בעלי כשרונות.
בראשית חורף 1906-7, ביום חמישי 25 באוקטובר, בשעה 9 בלילה, שהה בבית הגביר בער צוקרמן בעת שזה האחרון נשדד בידי סוציאליסטים יהודיים, הרב ניסה להזעיק עזרה ולפי גרסה אחת גם זיהה את אחד השודדים. הדבר הביא את השודדים לירות ברב בטרם נמלטו מהמקום, ובשל תקופת הפוגרומים של 1905, בתקופה זו בשנה שלפניה, התעכב הסיוע לנפגעים מחשש שמדובר בפוגרום מתפתח.
בסביבות השעה 01:00 באותו לילה גווע הרב מפצעיו האנושים. הוא נקבר בהלוויה המונית ביום ראשון.
רב"צ היה מפורסם בין רבני ליטא, ועמד בקשר רציף בלימוד עם רבי חיים עוזר גרודזינסקי.
אלמנתו הוציאה מכתביו את ספרו "בני ציון" שהתקבל מאד בעולם הישיבות שבין המלחמות ולאחריהן, בהסכמתם של הגאונים רצ"ה רבינוביץ מקובנה, רח"ע גרודזנסקי ורבי רפאל שפירא מוולוז'ין. בהסכמותיהם תיארו את מעלותיו המוסריות והתורניות ואת העובדה שעתיד היה להיות גדול בישראל.
משפחתו
רעייתו הרבנית חיה יענטיל בת רבי משולם ליבערט שהיה חתנו של רבי מנחם מנדל מסלוצק.
עם פטירתו בשנת ה'תרס"ז הותיר אחריו 11 ילדים (לפי דיווח עיתונאי בן הימים, ייתכן שהמספר שגוי, אך מספר ילדיו עומד לפחות על שבעה), הגדול בהם (שנפצע עמו) בן 19 שנים.
חלק מילדיהם ידועים בשמותיהם:
- בנו הגדול אברהם גלה לסיביר, הוא נפטר בח' טבת ה'תשל"ג
- בנו משולם שרגא (פייבל), היה מתלמידי חברון ונרצח במאורעות תרפ"ט. הוא נפצע אנושות בי"ח אב ה'תרפ"ט בחברון, ונפטר מפצעיו בירושלים כעבור ארבעה ימים בכ"ב אב. ראו עליו להלן, בפרק "עליו".
- בנו יצחק, ובנותיו ברכה וחיינה, התגוררו בלבדובה ונספו בשואה עם יתר בני העיירה בי' תמוז ה'תש"ב.
- בתו פייגל נישאה לרבי ראובן קאסטשעווסקי אב"ד ליפנישוק הסמוכה לווילנה (אחי אשתו של רבי חיים אפרים זייצ'יק), שניהם נספו בשואה עם בתם מלכה ובנם בן ציון הקרוי על שם הסב.
- בנו בן ציון, שנולד לאחר פטירתו וקרוי על שמו, עלה לארץ ישראל והתיישב בנתניה, הוא נפטר בט"ז אלול ה'תש"מ. חלק מצאצאיו נושאים את השם העברי מיטב הנגזר מהשם מיטבסקי.
עליו
באחד הימים של סוף חודש סיון בגמר תפילת שחרית, ביקש הרב את יצחק שיטרח להיכנס לביתו קודם "סדר ראשון" כי דבר לו אליו. כשבא לבית הרב שאלו ההוא, מדוע לא נסע לבית הוריו לחג הפסח אף שהבטיחם שיבוא וגרם להם צער ועגמת-נפש?
הבין יצחק שהרב קיבל מכתב מאביו עם התלוננות עליו על שלא שמר הבטחתו לבוא לחג הפסח והצטדק בפני הרב שאמנם היה בדעתו לנסוע… אולם איתרע מזלו…
חייך רבה של לבדובה מהצטדקותו של יצחק אך לא קיבלה. מאידך, הוא התרעם עליו מאד על שהעלים ממנו אז את סיבת אי נסיעתו לבית הוריו לחג הפסח. כי לו סיפר את האמת, היה מספק לו את הוצאות הנסיעה, ולא זו בלבד שלא היה נכשל בזלזול כבוד הוריו, אלא גם היה מקיים מצוות כיבוד אב ואם. כדי לפייס את הוריו ולתקן את אשר עיוות, פקד עליו לא לחכות עם נסיעתו לבית הוריו עד חג הפסח הבא, אלא לנסוע לשבת "נחמו" ולחזור ללבדובה לפני ראש חודש אלול, גם ציווהו לכתוב תיכף מכתב להוריו ולהודיעם שבעזרת השם יבוא לראותם אחרי תשעה באב ויהיה בבית כשבועיים…
רק נח שעות אחדות מטילטול הדרך הארוכה, מיהר לבית הרב, רבי ברוך דוב לייבוביץ, למסור לו פריסת שלום מרבה של לבדובה שהכיר אותו משבת תחכמוני בוולוז'ין ואף היה נוכח בעת שהבחור הצעיר ברוך-בריל מסלוצק נכנס לבית הנצי"ב, הושיט לו את ידו בברכת שלום עליכם, ואמר כלאחר יד: רבי, באתי ללמוד תורה בוולוז'ין. רבה של סלוצק (רבי מאיר פיימר) אמר שאני למדן גדול ומחדש וייעץ לי לנסוע ללמוד בישיבת וולוז'ין. דבריו של הבחור ברוך -בריל שנאמרו בתמימות ולענין, עשו רושם גדול על הנצי"ב. נתן בו עינים תמהות ואמר בחיוך אבהי: למדן ומחדש מקומו אמנם בוולוז'ין, יגיד את חידושיו לרבי חיים והוא יוציא את משפטו אם באמת למדן הוא כעדותו של רבי מאיר'ל מסלוצק.
נזכר גם רבי ברוך-דוב ברבה של לבדובה הוא הבחור בן-ציון "המתמיד משאוול", מטובי התלמידים בישיבה ומבאי ביתו של הנצי"ב שקירבו ביותר ועל שולחנו אכל בשבתות, והיה מפורסם לא רק בשקידתו ולמדנותו אלא גם במידותיו התרומיות ובעשיית חסד עם חבריו. האזין רבי ברוך-דוב בתשומת-לב לחידוש ברמב"ם שרבה של לבדובה אמר ליצחק בעת שנפרד ממנו וביקשו להרצותו לפניו. מאחר שהחידוש היה בדרך הלימוד ההבנתי של רבם רבי חיים ויצחק הרצה אותו בבהירות נפלאה, שמח מאד ואמר ליצחק: רבינו רבי חיים יושב בבריסק ומצודתו פרושה גם בלבדובה….
כשחזר יצחק ל"קיבוץ" בלבדובה, נתן רבי ברוך-דוב בידו מכתב בשביל רבי בן ציון. לא ידע יצחק את הנאמר במכתב, אבל כשקרא רבי ב-ציון את המכתיב ופניו נהרו משמחה, היה ודאי ליצחק שהדברים אמורים בשבחו הוא. ואכן מאז קירבו מאד רבי בן ציון וגם הזמינו לאכול על שולחנו שני ימים בשבוע, יום הששי ויום השבת.
[הרב חיים קרלינסקי, הליכות יצחק, ניו יורק תשל"ט, עמ' 29-34]
שיסען טויט א גרויסען רב
*
סאציאליסטען אין לעבעדאווא
*
פיער אידישע יונגע לייט קומען אריין צו א גביר אין הויז און פאדערען געלד און טויטען דער ביי דעם רב
*
דיא גאנצע שטאדט וויינט
*
לעבעדאווא, ווילנער גובערניע. – דיא מערדער וועלכע מערדערען אין נאמן פון סאציאליזמוס, האבען אין אונזער שטאדט גענומען נאך א קרבן וועלכען דיא גאנצע שטאדט און אומגעגענד בעוויינט מיט טרעהרען.
דאנערשטאג פ' לך, 9 אוהר אבענד, זיינען 4 יונגע לייט מיט מאסקירטע געזיכטער אריינגעקומען צום גביר ר' בער צוקערמאן, און האבען געפאדערט ער זאל זיי געבען טויזענד דאללאר, ווען ניט וועלען זיי איהם שיסען.
צוקערמאן האט זיך אנגעפאנגען בעטען דאס ער האט ניט אזוי פיעל גאלד אין הויז, און זיי האבען געגען איהם אויסגעשטעלט 4 געלאדענע רעוואלווערען.
צו דער זעלבער צייט איז גראדע דער רב פון שטאדט הרב הגאון בן-ציון מיטאווסקי און זיין זוהן אברהם געווען ביים גביר אין הויז. דער רב האט געפענט א פענסטער און אנגעפאנגען שרייען. דיא מערדער איז דאס ניט געפעלען געווארען און אלע פיער רעוואלווערען הבען מיט אמאל א קראך געטהאן. צוויי קוילען האבען דעם רב'ס קאפ דורכגעלעכערט, און ער איז גלייך געפאלען אין א טייך בלוט, און דער זוהן איז פערוואונדעט געווארן אין הער רעכטער האנד.
פיעלע מענשען אין גאס האבען געהרט דיא שיסעריי מיט די געשרייען, אבער, אבער קיינעם איז ניט איינגעפאלן דאס דער מארד ווערט בעגאנגען פון אידישע יונגע לייט, מען האט געדיינקט אז דאס האט זיך אנגעפאנגען א פאגראם, און יעדער איינער האט געזוכט א פלאטץ וואו אמשנעלסטען צו בעהאלטען זיך מיט וייב און קינדער.
נאך דיא שטימען פון דיא מערדער זיינען זיי דערקענט געווארן דאס זיי זיינען אידישע בחורים פון שטאדט, און איינער פון דיא מערדער האט אן אנקעל און א ברודער אין נויארק, וואו זיי פריידיגען פרייהייט פאר'ן פאלק.
דער אונגליקליער רב איז מיט 4 שטונדען שפעטער געשטארבען אין דיא גרעסטע יסורים. און זאנטאג איז געווען דיא לויה, וואו עס האבען איהם בעגלייטעט און בעקלאגט אלע אידען פון דיא ארומינע שטעדט.
קריסטען זיינען אויך געגאנגען צו דער לויה און געפרעגט דיא אידען "וויא געפעלען אייך עפעפס אייערע אייגענע חוליגאנעס?"
דיא מערדער האט געלונגען צו אנטלויפען, און דיא פאליציי האט ארעטידט זייערע עלטערען און ברידער.
דער רב הנפטר האט איבערגעלאזט 11 קינדער פון וועלכע דער עלטסטער איז 19 יאהר אלט, און ליגט פערוואונדעט אין האספיטאל.
ירו למוות ברב גדול
*
סוציאליסטים בלבדובה
*
ארבעה צעירים יהודים נכנסים לביתו של גביר, דורשים כסף והורגים את הרב
*
העיר כולה בוכה
*
לבדובה, נפת וילנה. – הרוצחים שרוצחים בשם הסוציאליזם, גבו מעירנו קרבן נוסף, שהעיר וסביבתה כולה מתאבלים עליו בדמעות.
ביום חמישי פ' לך לך, בשעה 9 בערב, ארבעה צעירים ופניהם עטויות מסכות התפרצו לביתו של הגביר ר' בער צוקערמאן, ודרשו שיתן להם אלף דולר, ולא – הם יירו בו.
צוקערמאן החל מתחנן ולטעון שאין לו כה הרבה כסף בביתו, והם יצאו לקראתו בארבעה אקדחים טעונים.
באותו זמן ממש במקרה, רב העיר, הרב הגאון בן-ציון מיטאווסקי ובנו אברהם, שהו בבית הגביר. הרב פתח את החלון והחל לצעוק. הרוצחים לא אהבו זאת, וארבעת האקדחים פצחו בו זמנית באש. שני כדורים פילחו את ראשו של הרב והוא נפל מתבוסס בדמו, בנו נפצע בידו הימנית.
אנשים רבים ברחוב, שמעו את הירי ואת הצעקות, אך איש לא העלה בדעתו שהרוצחים יהודים. חשבו שמתחיל להתפתח פוגרום וכל אחד חיפש מקום למהר אליו ולהציל את האשה והילדים.
רק לאחר שהתבררה זהות הרוצחים, נודע שמדובר ביהודים מתושבי העיר. לאחד הרוצחים היו דוד ואח בניו יורק, שבה הטיפו לחירות עבור העם.
הרב האומלל נפטר ארבע שעות לאחר מכן ביסורים נוראים, וביום ראשון התקיימה הלוויה שבה ליוו אותו וקוננו עליו כל היהודים מעיירות הסביבה.
הנוצרים הלכו אף הם להלוויה ושאלו את היהודים: "כיצד מוצאים חן בעיניכם החוליגנים שלכם?" הרוצחים הצליחו להימלט והמשטרה עצרה את הוריהם ואחיהם.
הרב הנפטר הותיר אחריו 11 ילדים, כשהגדול בן 19 ושוכב פצוע בבית החולים.
[יידישעס טאגעלבלאט, שלישי, כה חשון תרס"ז, ניו יורק, עמ' 1]
הקדמת אלמנתו הרבנית לספרו "בני ציון"
שערי ציון
(דברים אחדים כמקום הקדמה)
הערה: נראה כי חלקים שבלוניים מההקדמה נכתבו בידי המדפיס [שרגא פייבל גארבער], כי שנה קודם לכן הדפיס את ספרו של רבי אריה ליב ליפקין-הורוויץ, "חיי אריה", והקדמת אלמנת המחבר שלפנינו מכילה קטעים שלמים מילה במילה מהקדמת אלמנת המחבר "חיי אריה". איש"י
בהוציאי עתה לאור את חדושי תורה של מר אישי, עטרת ראשי, הרב הגאון סוע"ה יראת ד' אוצרו מוהר"ר בן-ציון מיטאווסקי ז"ל שהי' רב בעיר לעבעדאווא (פ' ווילנא); ובצאתי היום לעמוד "בפתח השער" של ספר בעלי הנקרא בשם ״בני ציון״ אלו שערים המצוינים בהלכה שבנה ושכלל בעלי הרב ז"ל בעמק תבונתו ורוחב דעתו במקצעות הש"ס והפוסקים (בד"ח שו"ע), לדבר דברים אחדים עם הקוראים המבינים, מה ראיתי על ככה ומה הגיע אלי בהדפסת ספרו זה, הנה במסתרים תבכה נפשי ועיני מקור דמעה ״על האי שופרא דבלה בארעא״ בעצם שנות עלומיו, ועל השבר הגדול שנשברתי אני בהלקח ממני עטרת ראשי, משגבי וישעי, הוד כבודי ותפארת עוזי. — ומלבד התלאות הרבות וכוס היגון והצער ששתיתי במדה גדולה ומרובה על כל גדותיו בשעה שנגזר בעלי הרב ז"ל מארץ החיים, ונפל שדוד מיד מרצחים בני בליעל לפתע פתאום, שהרגו ולא חמלו על נפש תמה ונקיה, ברוב חכמה ותושיה, ושפכו דם נקי וצדיק על לא חמס בכפו (וכמו שיסופר בדברינו). הנה גם אנכי נשארתי לבדי כאניה בלב ים, שכולה וגלמודה, גולה וסורה, עם ששה ילדים קטנים ורכים, יתומים אומללים עזובים לנפשם בלי שום משען לחם ומים, ובלי עזר וסעד בחיים, להחיות לב נדכאים, אשר אנכי האשה העלובה והאמלללה רפת הידים, עלי היו כולנה לדאג עבורם לכלכלם לחנכם ולהדריכם ולתור לפניהם איזה מטרה בדרך החיים…
המצב הקשה והמר, שהמר שדי לי מאד, הביאני להוציא לאור את חדושי תורה הרבים שהניח אחריו ברכה מר אישי הרב המנוח ז"ל, ומלבד שאעשה חסד של אמת עם מר בעלי ז"ל, שכל ימיו נכספה וגם כלתה נפשו להדפיס את חד"ת ולהוציאם לאור וזה היתה כל תקותו ושעשועיו בימי חייו, הנה עוד אעשה חסד גם עם החיים עדנה המה ילדיו היתומים הקטנים עוללי טפוחים שנשארו בלי עוזר וסומך בידיהם הרפות לימים הבאים… וכולי האי ואולי תצמח להם ישועה ומקור נאמן יפתח לפניהם, להחיות את נפשם שלא יגועו חלילה ברעב מעני ומחוסר כל.
אחרי כל הטלטולים והנדודים, הצוקות והתלאות, ההרפתקאות הרבות והשונות שמצאוני והקיפוני ומנוחה הדריכוני, מיום שמת בעלי הרב עד היום שזכיתי לראות את חדושי תורתו יוצאים לאור, אשר בלי תפונה ימצאו בהם חכמי התורה ולומדיה, טעם לשבח (וכפי עדותם הנאמנה של הגאונים הגדולים שליט"א שבאים להגיד ולהעיד על רב כחו וחילו באורייתא במכתביהם הנדפסים בראש הספר), לא אוכל גם אנכי לעבור בשתיקה הפעם ולהודיע לרבים מעט מזער מפרשת גדולתו ויראתו של אישי הרב ז"ל.
הוא נולד בעיר שאוויל (פ' קובנה) ועל ברכי הורים ישרים גודל וחונך, בעודנו באבו נכרו בו כשרונות טובים, בהעמקה גדולה ושכל חריף, לבד מה שלמד באיזה מקומות התורה, בבחרותו, הי' גם מהלומדים המצוינים בבית האולפנא רבתי "ישיבת עץ חיים" ב"'וולאזין"', (הגאון הנצי"ב ר"מ דשם, גומר עליו את ההלל ומפליג בשבחו מאד בסמיכת חכמים שנתן לו (בשנת תרנ"ב) לדון ולהורות בישראל. — משם נבחר לשבת על כסא הרבנות בעיר לעבעדאווע (הסמוכה לוולאזין). יגיעתו הגדולה ושקידתו הנפלאה בתורה"ק לא יאומן כי יסופר, שם לילות כימים ולא נתן שנת לעיניו ולעפעפיו תנומה ולא מש מאהלה של תורה אף רגע. ומעוצם שקידתו ויגיעתו בתורה לא הביט על עצמו ועל חלישת מזגו וטבעו והמית א"ע באהלה של תורה עד יומו האחרון. ונפש עמל עמלה לו בעמלה של תורה עד כי זכה להשאיר אחריו ברכה חדושים טובים ומועילים בכל מקצעות הש"ס והפוסקים ראשונים ואחרונים.
מדותיו היו מצוינות: ענותן ושפל ברך מאד, וירא חטא מצוין; בענות צדקו ובתום דרכו הסתיר מעשיו ומדותיו היקרות והנפלאות שקננו בלבו הטהור והזך. מיודעיו ומכיריו הכירו בו תמיד את כל הסגולות היקרות הטמונים בחובו ושם שמים מתקדש ומתאהב על ידו. ממדת הכעס והגאוה הי' רחוק עד קצה האחרון; עסק במצות הכנסה אורחים וגמילות חסדים בכל לבו ונפשו וקבל את כל אדם בסבר פנים יפות. אלה הם קצות דרכיו ומעשיו בקדש ובחול שפעל במעט שנותיו עלי אדמות.
והנה לפתע פתאום בא עליו יום המר והנמהר, וקדמוהו המות בלא עתו, בשנת (תרס"ו) [תרס"ז] בראשית ימי חדש מר־חשוון, ישב בערב בבית אחד מתושבי העיר לעבעדאווא, ונכנסו חבורה של שודדים בני בליעל מזוינים באקדחים המכנים א"ע בשם אנארכיסטים אשר לדמים (תרתי משמע) יארובו תמיד, ודרשו סך מסוים מבע"ב ובאם לא יתן תיכף יהרגו שם את כל הנמצאים בבית. ובטרם הספיק לתת על ידם הסך המבוקש, החל אישי הרב המחבר ז"ל לבקש מאתם לחדול מעושק ידיהם, בתוך כדי דבור ירו האנשים בני בליעל האלה מאקדחיהם עליו ותיכף נפל חלל תחתיו מתבוסס בדמו ונקפד פתיל חייתו. הרצח הנורא הזה הרעיש והפחיד את כל לב השומע, והרואה כי נשפך דם נקי וצדיק על לא חמס בכפו — מות אישי חרוץ ורענן בדמי ימיו ושנות עלומיו והשאירו אחריו אשה וילדים רכים כשהוא לעצמו הלם ומחץ את לב כל אחד מעם ישראל בשמעו את האסון הגדול הזה.
ובלב נשבר ונדכה קרוע לגזרים, עומדת אנכי היום בפתח "השער" הזה ומבקשת רחמים רבים עלי ועל נפש עוללי, מלפני נדיבי עמנו רחמנים בני רחמנים, אשר לבם ער לכל דבר טוב ומועיל במוסדי הצדקה והחסד, לחוס ולרחם גם עלינו, ולצאת לעזרה לפנינו, בצר לנו, לתמוך בידינו הרפות וברכנו הכושלות שנוכל להחזיק מעמד בארץ החיים, במה שיושיטו את ידם לקבל ולהכניס בביתם את פרי תנובת מר אישי הרב הצדיק ז"ל, פרי ברכה וראשית בכוריו שהניח לנטוע בכרם בית ישראל, וכל אחד מנדיבי עמנו החובה עליו להעניק איש כפי נדבת רוחו ונפשו לטובת היתומים האומללים שנשארו אחריו באפס תקוה בחיים, ובזה תהי' שם ושארית לבעלי הרב ז"ל "פרח יקר ונחמד שנקטף באבו".
אלה דברי האלמנה האמללה, אשת הרב הצדיק הגאון המחבר ז"ל חיה יענטיל בת הגאון הצדיק מהור"ר משולם ליבערט חתן הגאון הגדול החסיד מוהר"מ מענדיל מסלוצק זלה"ה.
יום ב' א' דר"ח אד"ר שנת תרס"ח לפ"ק
על בנו
פיביל מיטובסקי
בן 25 שנים, יליד לבדובה (פולניה) בן הרב הגאון המנוח ר' בן ציון מיטובסקי זצ"ל שהיה אב"ד דשם בעהמ"ח ספר "בני ציון" (הוא נהרג בזמן ההתקוממות ברוסיה בשנת 1905), למד בישיבת סלבודקה ואח"כ בחברון. הוא היה מהמצוינים שבתלמידי הישיבה, שקדן גדול, זכרן נפלא ובעל הגיון בהיר. הצטיין במדותיו הנעלות והטובות.
ביום הטבח הנורא בחברון נפצע קשה ע"י הפורעים הערבים והובא לבית החולים בירושלים, ואחרי ששה ימים של יסורים נוראים עלתה נשמתו הטבהורה למקור מחצבתה ביום הרביעי כ"ב מנ"א, לתוגת לב חבריו וידידיו הרבים שקוו עוד שיקום ממטתו. תנצב"ה.
[שערי ציון שנה ט גליון יב-יג, דף יט:]
מסופר כי אחרי מותו שלחה אמו מכתב להנהלת הישיבה, ובו נתנה ביטוי מזעזע לאסון שבא עליה:
שנים קדושים במשפחתי: "בעלי הגאון ובני, שעתיד היה להיות גדול בישראל. אי צרי ואי תנחומים ללבי, אחרי שנשבר כלי יקר זה, משולם-שרגא מחמדי, באכזריות-פרא?! רק בפלגי הדמעות, אשר תזלגנה עיני עד אחרון יומי, אמצא נוחם-מה".
ביבליוגרפיה: הקדמת ספרו הקדמת מהדורת ר"ח מיליקובסקי לספרו, יידישעס טגעלבלאט הנ"ל. כרטיס הקבר של משולם שרגא מיטובסקי בהר הזיתים, על משולם שרגא באתר גל-עד.
הערות: 1. תאריך פטירתו המדויק נעלם גם מבני משפחתו (בהנצחות מאוחרות), החזרנוהו לפי הדיווח המדוקדק על הרצח ביידישעס טגעלבלאט. 2. בשערי ציון שנה ט גליון יב-יג, נקרולוג להרוגי חברון, נרשם שרב"צ נהרג בעת ההתקוממות ברוסיה ב-1905, והכוונה לפוגרומים ששטפו את המדינה בשנה זו. זו טעות, הפוגרומים אכן היוו רקע לאי-התערבות האוכלוסיה באירוע הרצח, אך הוא אירע בשנה שלאחריהם.
מילות מפתח: בנציון, בן ציון, מיטובסקי, מיטבסקי, מיטאווסקי, לעבעדאווא, לעבעדאווע, לבדוב, לבדובה
פוסטים אחרונים
רבי בן ציון רחלזון
רבי בן־ציון ב"ר פסח בנימין רחלזון (ה'תרמ"א, 1881 – א' שבט ה'תשכ"ג, 26 בינואר 1963) היה רבה של העיר התחתית בחיפה. בוגר ישיבות ליטא ותלמיד החפץ־חיים. קורות חייו נולד בקארסובקא שבמחוז לוצין, לחיה לאה ורבי פסח בנימין רחלזון שהיה שו"ב. אחיו היה רבי יהודה ליב רחלזון. למד בישיבות ליטא ומפי הגאונים רבי ליב וילקומירר, רבי…
רבי אברהם רבונסקי
רבי אברהם ב"ר ברוך בנדט רבונסקי (ה'תר"ח, 1848 – ?) היה רבה של דוברובנה (הרב מטעם המתנגדים) במשך קרוב לארבעים שנה. בצעירותו נודע כעילוי ונמסר כי במשך כל שנותיו למד שלושים דף עם המפרשים מדי יום. בשנת ה'תרמ"ד התמנה כרב המתנגדים בדוברובנה והנהיג את בית הכנסת של קהילה זו 'פלאן בית מדרש'. כיהן ברבנות דוברובנה…
רבי מנחם מנדל לוריא
רבי מנחם מנדל ב"ר ברוך בנדט לוריא (~ה'תרי"ז, 1857 – י"ז כסלו ה'תש"ב, 7 בדצמבר 1941) היה רבן של רוסטוב ולאדי ובסוף ימיו בריגה לטביה. מחבר הספר "עוז והדר" וספרים נוספים. נספה עם משפחתו בשואה. קורות חייו נולד בערך בשנת ה'תרי"ז, 1857. מתלמידי הנצי"ב מוולוז'ין. במשך כארבעים שנה שימש רב בעיירות שונות בפלך יקטרינוסלב. משם…
רבי יעקב בלידשטיין
רבי יעקב ב"ר ברוך יוסף בלידשטיין (~ה'תרל"ב, 1872 – ליל כ"ג חשון ה'תרפ"ו, 9 בנובמבר 1925) היה רבה של חורושץ הסמוכה לביאליסטוק, במשך למעלה משני עשורים. קורות חייו נולד בתרל"ב לרבי ברוך יוסף בלידשטיין, אמו הייתה אחותו של רבי זלמן סנדר כהנא שפירא, שלימים נעשה חותנו, כשנישא לבתו רחל. הוא נקרא על שם סבו אבי-אמו,…
טוען…
משהו השתבש. יש לרענן את העמוד ו/או לנסות שוב.
אישי ישראל 