רבי משה אהרן ברדיצ'בסקי

רבי משה אהרן ב"ר צבי הירש ברדיצ'בסקי (ה'תר"ה, 1845 – י"ב אב ה'תרע"ט, 8 באוגוסט 1919) היה רבן של פילאבה ודובובה שבמחוז אומן בפלך קיוב שבאימפריה הרוסית. נרצח באכזריות יתרה בידי פורעים בימי הפוגרומים שבתקופת מלחמת האזרחים הרוסית.

נולד בכפר זינקביץ ליד ברסלב שבאוקראינה, שם התגוררו הוריו לצד הורי אמו. בהיותו בן 6 (1851) קיבל אביו, רבי צבי הירש ברנשטיין, משרת רבנות בטרנובקה, משרה שבה נשא במשך ארבעים ושתיים שנים עד לפטירתו בשנת ה'תרנ"ג, 1893.

בגיל 17 (בשנת 1862, ה'תרכ"ב) נשא לאשה את פרל, בתם בת השש-עשרה של שלמה וביילה סליטרניק ממז'יבוז' שבפודוליה. כעבור שלוש שנים בכ"ז אב ה'תרכ"ה, 19 באוגוסט 1865, נולד בנם הבכור מיכאל יוסף (לימים הסופר היידי מיכה יוסף ברדיצ'בסקי.

בשנת ה'תרכ"ט, 1869, התמנה כרבה של פילאבה, בה נולדו לו בן (שמואל שמעלקא) ובת (פעסי).

בשנת ה'תרל"ג, 1873, כשנפטר רבה של דובובה, רבי עקיבא חיות, קיבל רבי משה אהרן את המשרה ועבר עם משפחתו להתגורר בדובובה. בחורף ה'תרל"ו, דצמבר 1875, נפטרה פרל אשתו לאחר מחלה. כעבור זמן קצר נישא בשנית לאסתר-מחלה, בת העיר טולנה. נולדו להם בן ובת, מנדל (שנרצח עם אביו) וחוה.

ברבנות דובובה כיהן במשך קרוב לחמישים שנה עד להירצחו בפוגרום האכזרי בימי מלחמת האזרחים הרוסית עם עוד כשמונה מאות מתושבי המקום.

אשתו (הייתה אשתו השנייה ואינה אמו של מ"י ברדיצ'בסקי) הצליחה לעלות לארץ ישראל אך נפטרה בתל אביב ב-1921.

עליו

הרב הישיש מ.א. ברדיטשיבסקי, אביו של הסופר מיכה יוסף ברדיטשבסקי, זקן בן שמונים ושמונה שנים, נהרג בידי הרוצחים בענויים נוראים, הם התעוללו בו, אלצו אותו לרקד, לזמיר ועיוורו את עיניו. גם בנו של הרב, מנדל, בן 39 שנים נהרג ביום אחד עם אביו ביום ו' ערב שבת נחמו.

[המודיע דוד בן משה רבינוביץ, מגילת הטבח, דובובה, 1]

אז נהרג גם הרב משה אהרן ברדיצבסקי, אביו של מיכה יוסף ברדיצבסקי.

"כל בני ביתו של הרב ועמם גם יהודים אחרים התחבאו בעליה. רק הרב הישיש ואשתו נשארו בבית. פעמים אחדות עלו הרוצחים אל העליה, חפשו וחטטו בכל מקום ולא מצאו את הנחבאים, כי הסתתרו בפנה אפלה. ערב תשעה באב שוב באו שנים מן הרוצחים ואמרו לעלות אל העליה ושוב ירדו בלא כלום: המבוא אל העליה היה גדור קורות וקרשים.

אבל פתאום תקף שיעול את אחד מן הנחבאים ומיד נתגלה מצפונם. כולם הורדו מן העליה וכמעט כולם נהרגו בעינויים קשים. בתוך הנהרגים היה גם בנו של הרב.

אחר כך התחילו הרוצחים מענים את הרב עצמו ודרשו ממנו, כי ימסור להם את הנשק הטמון אתו. הרב, שלא ידע לדבר רוסית, פנה אל אשתו כי תאמר להם, שאין בביתו נשק. הרוצחים לא האמינו לדבריו והוסיפו לענות אותו, מתחלה הכריחוהו לרקוד לפניהם, אחר כך נקרו לו את עיניו. וכשהתחיל הישיש לאמר וידוי, צעקו הרוצחים: "מה הוא ממלמל?" אז פנה הרב שנית אל הרבנית ואמר לה: "הגידי להם שכך דרכם של יהודים להתוודות לפני מותם". הרוצחים נתנו לו לגמור את הווידוי ואחר כך הרגוהו. (כל זה ספרה לי כלתו של הרב, אשת בנו שנהרג).

[דוד בן משה רבינוביץ, סטודנט למדיצינה, רשמות, ג, עמ' 378 <הערה: גם מאמר זה נכתב בידי רוזנטל מחבר מגילת הטבח, כנראה מדובר בגביית עדות נוספת מאותו עד. תאריך הפטירה מגובה בעדותה של רחל פיינברג>]

רחל פייגנברג (עי' 'הקונטרס' של מפלגת 'אחדות העבודה' בארץ ישראל, מספר קיג) מספרת על מיתתו של הרב ברדיצבסקי כדברים האלה:

כל הקיץ של שנת 1919 עד תשעה באב לא נפגע ביתו של הרב. בל"ג בעומר בשעה שאיכרי המקום התקוממו וערכו את הפוגרום הראשון בדובובה נשאר בית הרב שלם.

כשבא קוזקוב בפעם הראשונה לדובובה לא נפגע בית הרב, כאילו בדרך נס. אל הבית פרצו בריונים אחדים, אך לא נגעו לרעה בשום איש. הם מצאו את הרב שוכב במטה וצוו לו לרדת מעל המטה, למען יבקשו בה זהב ונשק.

– אמרי להם בלשונם, כי אני חולה, לא אוכל לקום – אמר הרב אל הרבנית.

הרבנית הזקנה החלה לבקשם בלשונם. הראתה להם את הבקבוקים של בית המרפא. מאה ניקוליובית אחת היה בידה ונתנה אותה להם, אך הם החזירו לה את השטר למראה הזקן החולה והדלות השוררת בבית.

עובדה זו עשתה רושם חזק על העיירה. הכל האמינו, כי אין לבריונים שליטה על ביתו של הרב. וכל אחד מבני העיירה שנשאר בידו לפליטה דבר-חפץ, בא אל הרבנית בבקשה שהיא תניח את זה בביתה באשר תניח. כל הארונות והארגזים בבית הרב נמלאו רכוש זר: תכשיטים, זהב וחפצים שונים. ובפרוץ חבורת פורעים להעיירה היו בני העיירה נסים לבית הרב בבטחם כי לבית הרב לא תאונה רעה. והרבנית היתה אופה עוגות מצות ומכלכלת את הנאספים עד עבור שעת הסכנה. בימי סכנה אלה היה הרב מתגבר ושוכב בחדר בית-הדין על הספה ומעיין בספר.

ככה עבר על העיירה כל הקיץ עד תשעה באב, עד השחיטה הגדולה שערך קוזקוב בדובובה.

למחרת תשעה באב, כשפרצה חבורתו של קוזקוב לדובובה שנית, החלו בני העיירה, כדרכם, לנוס אל בית הרב. הרבנית עמדה לבשל ולאפות.

מן הרחובות נאספו לבית הרב אנשים ונשים וילדים. כל החדרים, המטבח, חדר הכניסה הקטן, כל הפינות מלאו אנשים.

עברו שעות אחדות. פתאום נתפוצצו זגוגיות החלונות ואל בית הרב פרצו בריונים אחדים בחרבות. כל הקהל שנאסף כאן מיהר לברוח. הבריונים התנפלו על הרב ששכב על הספה והכוהו מכות רצח. ומיד פנו אל הארונות והארגזים. הרב שכב על הרצפה מתבוסס בדם והרבנית חבשה לו תחבושות קרות לראשו.

והפורעים לא אמרו די והתנפלו על הזקן בצעקות:

– אמור, שד זקן, איה הצפנת את שאר הזהב? – והכוהו בקתי-הרובים ובאלות. הרבנית דברה אליהם תחנונים ואמרה להם, כי יותר אין עוד עמם שום דבר. לבריונים חרה מאד, שהזקנים אינם רוצים לגלות את מקום הזהב והחלו לענות את הזקן מחדש. את חבית המים שעמדה בבית שפכו עליו דליים דליים, גררוהו על הרצפה והכוהו.

– אמור, שד זקן, איה כספך?

– אמרי להם בלשונם, מוטב שיירו בי – אמר הרב לרבנית.

– ז'יד אמור, איה אלוהיך?

– רבונו של עולם! אני מקבל את היסורים באהבה, אבל את חילול-השם לא אוכל נשוא עוד.

– בקשי אותם עוד הפעם, בלשונם בקשי אותם, כי יירו בי…

אך בריוני קוזקוב לא נשמעו לבקשתו: לא ירו בו, הם ענוהו מיום הרביעי עד יום הששי בבוקר והזקנה עמדה על ידו, הכינה לו לבנים טהורים, את טליתו ואת ה"קיטל". נדמה לה שהוא גוסס – הוא אמר וידוי וקולו הלך ורפה.

ביום השלישי לפרעות, ביום הששי, דרשו האכרים מקוזקוב שיחדל הטבח בנשים ובילדים. האכרים אספו את אחרוני ההרוגים. אל בית הרב נגשה עגלה גדולה טעונה יהודים הרוגים ועליהם הטילו הבריונים גם את הרב ואת בנו. הרב היה עודנו חי. שפתיו התנועעו ולחשו.

כלת הרב ישבה על מפתן הבית עם הילדים ויללה בקול.

העגלה הובלה אל מאחורי ההר, לגוב החמר, ולשם הוטל הרב ביחד עם כל הנרצחים. אנשים נשים וטף.

[עדות רחל פיינברג, מצוטטת ברשמות, ג, עמ' 378-379]


ביבליוגרפיה: המקורות בפרק "עליו" ♦ אבנר הולצמן, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, לפי מפתח. תאריך הלידה והפטירה (ר' להלן) נקבע לפי הולצמן, אך לפי העדויות הוא היה בן 88 בפטירתו, כלומר שנולד בשנת ה'תקצ"ב, 1832. לפי הולצמן היה רבן של פילאבה ודובובה, אשעראוויטש כותב שהיה רב בברשאד, אך לא איששנו זאת ממקור אחר.

הערה בשולי הערך: במקורות שהבאנו נאמר שהפוגרום בו נרצח הרב ברדיצ'בסקי אירע בקיץ 1920. גם בספרו של אשעראוויטש, שטעט און שטעטלעך אין אוקראינע, ניו יורק תשי"ח, כותב כך בעקבות מגילת הטבח של א.ד. רוזנטל שהבאנו, ולפי ספרה של רחל פייגנברג "מגילת דובובה" עמ' 113-115, בזו הלשון: בערדיטשעווסקי (מ"י. איש"י) איז געווען דער זון פון דעם בערשאדער רב ר' משה אהרון, וועלכער איז אומגעקומען אויף קידוש-ה[ש]ם אין דעם שרעקלעכן פאגראם, וואס איז אינם יאר 1920 פארגעקומען אין דעם שטעטל דובאווא, וואס אין קיעווער גובערניע. – למרות זאת, אצל הולצמן עמ' ? מוזכר כדבר ודאי שהפוגרום בדובובה שבו נרצח הרב היה בקיץ 1919, הוא מזכיר ידיעה במאמענט בראשית ינואר 1920 שכבר דיווחה על רצח הרב, אך לא איתרתי אותה לעת עתה. התיאור של פייגנברג על מהלך ימי הרצח, החל מתשעה באב, מתאים יותר לשנת ה'תרע"ט, 1919; גם דף מפנקס דובובה שפרסמה פייגנברג בעיתון 'דבר', 25 בספטמבר 1925 (פרסום מוקדם וסמוך לזמן האירועים) מדבר על קיץ תרע"ט, ונראה שדי בזה לקביעת תאריך הפטירה.

בנושא אחר, הדיווח של הולצמן לוקה גם בבדיות אפשריות של ברדיצ'בסקי הבן, למשל (עמ' 158): "בפרידתם (של מ"י ואשתו רחל מבית אביו בדובובה. איש"י) אירע דבר יוצא מגדר הרגיל: הרב החסיד, שמעודו לא הושיט את ידו לאישה, לחץ בחמימות את ידה של רחל, לאות כי מצאה חן בעיניו והוא רואה בה חלק ממשפחתו, ואולי גם כגילוי ספונטני של שמחתו על האושר שבנו הבכור זכה לו סוף סוף". דברים שעליהם ועל שכמותם נהוג לומר: אין קץ לדברי הבל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s