רבי יוסף דב ב"ר יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק (ה'תק"ף, 1820 – ד' אייר ה'תרנ"ב, 1 במאי 1892) ראש ישיבת וולוז'ין ורבן של סלוצק ובריסק.
גנאלוגיה
אביו היה רבי יצחק זאב ב"ר יוסף סולובייצ'יק ורלקה בת רבי חיים מוולוז'ין. דודו משני צדדים (אח מאם של אביו ואח מאב של אמו) היה רבי יעקב המכונה ר' יענקל'ה וולוז'ינר, אביו של רבי זלמן סנדר כהנא שפירא, וסבו של רבי אברהם דובר כהנא שפירא.
כקול רעם אדיר ביום בהיר בשחקים הלמה מחצה פתאום השמועה הרעה היום – יום א' ד' אייר – בבקר את לב כל אנשי עירנו בריסק, כי נשבה ארון הקודש והרב הגאון רכב ישראל ופרשיו ר' יוסף דובער הלוי סאלאווייציג, אשר שכן כבוד בתוכנו שנים רבות – איננו, כי לקח אותו אלהים!
עוד אמש במוצש"ק יצא מביתו לקדש הלבנה ועד השעה השניה אחרי חצות הלילה ישב ועסק בתורה ולא ידע כל מכאוב בנפשו, ויסעד את לבו בארוחה קלה, ובעלותו על יצועו לתת שנה לעיניו אחזהו השבץ פתאום, והרופאים אשר מהרו להחיש לו ישע ומרפא בושו משברם, כי השיב רבינו את רוחו הטהורה אל האלהים בשעה הרביעית אחרי חצות הלילה.
עננה הרת עצב ומעטה אבל כבד פרשה על עירנו מכל קצותיה, החנויות סגרו על מסגר כל היום, בתי החרושת ובעלי המלאכה בטלו ממלאכתם ויבאו כל העם מקצה כקטן כגדול לחצר בית הכנסת, לחלק להורם ורבם את הכבוד האחרון וללוותו לבית עולמו.
גם בהודע השמועה הרעה בכל הערים מסביב, מהרו ויבאו רבני הערים מסביב לספוד לו ולבכותו. בחצר בית הכנסת נשאו עליו קינים והגה והי: הרב הגאון אבד"ק וויסאקי דליטא, והרב הגאון אבד"ק מעזעריטש, גם הרב המו"ץ ר' משה דוד והרב הצדיק ר' שלום מנשה שליט"א וכל העם געו בבכיה.
יותר מעשרים אלף גברים ונשים נהרו אחרי מטתו ובכבדות יכלו נושאי המטה להגיע אל בית מועד לכל חי בנשף בערב יום, כי המון המלוים רב מאד.
בן שבעים וחמש שנה היה הרב הגאון זצ"ל במותו, וכל בית ישראל בכל מקומות מושבותיהם יבכו את האבדה הבלתי חוזרת אשר אבדנו במות עלינו הרב הגאון מופת דורנו, אשר בני עליה כמוהו מעטים בו. ואם כי על כל הכבוד אשר חלקו בני עירנו למורם ורבם הדגול מרבבות אלפי ישראל לא יאתה להם תודה על ככה, כי לו גם הוסיפו כהנה וכהנה גם אז לא הפריזו על המדה הראויה לגאון גאוני זמננו הרב המנוח זצ"ל, אך על הדבר הטוב והחסד אשר עשו נכבדי עירנו, לדאוג לטובת בני ביתו, על טוב יזכר שמם ולהם נאוה תהלה; כי מלבד אשר מהרו לדאג לעזרתם במשען לפי שעה, עוד אחת גדולה מזו עשו, כי טרם הובילו את הגאון המנוח זת"ל לקברות, אספו אספה רבה, ובהתאסף יחד ראשי עם, נמנו וגמרו ויחתמו כתב רבנות למסור אותו ליד בנו הרב הגאון הגדול ר' חיים שליט"א, שהיה סגן ראש ישיבה בוואלאזין המתגורר כעת בעירנו אחרי הסגר הישיבה. כאלף איש חתמו על כתב הרבנות ואנשי עירנו ימצאו נוחם כמעט, כי בן מורם ורבם ימלא מקומו ויעשו בזה חסד עם החיים ועם המתים. ה' יחונן עפר רבינו הגאון המנוח זצ"ל וישלם נחומים לאבליו ויבולע המות לנצח.
הכותב בשברון מתנים ובידים רועדות, חיים דוב הלוי לעוויצקי, משערשאב.
הערת מערכת 'המליץ': אחרי אשר נסדר המספר מר זה לדפוס, באה לנו עוד קינה על מות הרב הגאון המנוח, מאת ה' מ. איש-יפה, וכאשר זה האחרון לא חדש מאומה על כל הכתוב ומפורש לעיל, לא יכולנו להדפיס מאמרו, אך נעיר על מה שאמר שם, כי "לא יעצר כח לתאר כמו את פרשת גדולת הרב זצ"ל ואת גודל האבדה שאבדה לצאן מרעיתו, כי גדול הכאב מאד", ויחשוב למותר לספר בשבחו של הגאון הצדיק, אשר שמו הגדול נודע בכל קצוי ארץ – במלים מעטים אלה לא יצא ידי חובתו להספיד אדם גדול ונכבד כמהו. וע"כ נחכה כי בקרב ימלא החסרון ויכתוב זכרון בהמליץ, תולדותיו בפרטות: עיר מולדתו, מקור מחצבתו, חנוכו מילדותו, מי נתן לו התרת הוראה, ובאיזה ערים שמש בכתב הרבנות ומעשיו בקהלות יעקב וספריו אשר חבר, איזה יצאו לדפוס ואיזה מהם נמצאו עוד בכתובים. ואנחנו נאסוף מאמר שלם כזה בנפש חפצה, כי לו נאה כי לו יאה, כי הוא היה מהשרידים אשר ד' קורא. והלואי כי יותיר לנו לטוב שארית מחמדינו גאוני ארצנו. המו"ל.
לזכר עולם יהיה צדיק – תולדותיו ב'המליץ'
לזכר עולם יהיה צדיק
אדם כי ימות עליו מת, וספד לו ובכה אותו שבעת ימים או שלשים יום עד תום ימי בכיתו ושלמו ימי אבלו, ולבבו ישוב לבקש לו תנחומות בבני ביתו הנותרים, ולמען לא יסוף גם זכר המת לנצח, יציב לו ציון ומצבת אבן על קבורתו, אשר תעמוד לימים רבים. יחיד כי ימות על הוריו, והמרו עליו יולדיו ימים על שנה ויעוררו עליו קינים והנה והי ימים רבים, אף יחרתו קינים על לוח אבן מצבת קבורת מחמל נפשם כקינתם החרותה על לוח לבם, ולימים ועתים יפקדו מקום קבורתו, להסיך עליו נסכיהם מדמע עיניהם וזאת נחמתם סלה.
זאת תורת האדם וכן גם הגוי כלו.
הלא ידעתם אם לא שמעתם, כי שבר גדול השברנו במות עלינו גאון עוזנו תפארת ישראל והדרו אחד היחידים השרידים אשר ה' קורא, ה"ה הגאון האמתי, אדיר התורה, רבן יוסף דובער הלוי זצ"ל סאלאווייציק.
עוד בעתו ובזמנו הודעתי צערנו ברבים בשערי המליץ (נו[מער] 90) על דבר האבדה הגדולה אשר אבדנו, ובכל מקום אשר דבר ה' ותורתו מגיע, אבל יחיד ומספד תמרורים ליהודים על השמועה הרעה כי באה, כי עלה הכורת על הארז האדיר אשר בלבנון. אך ביום המר והנמהר, יום א' ד' אייר, אחרי שובי משדה הקברות בנשף בערב יום, בתוך המון רבבות המלוים, לא עצרתי כח לעורר אבל יחיד ומספד תמרורים וקצרתי במקום הראוי להאריך, והנני לשית עתה נוספות לדברי המעטים והקצרים ההם, להציב להגאון המנוח זצ"ל יד ושם בשער בת רבים, למען ידע ישראל תולדות אלופם ורבם, יקר תפארת גדולתו, קורות ימי חייו ומעשיו בקהלות יעקב, והיה ספר תולדותיו זה כאבן מצבת זכרון בשערי "המליץ" לדור דור.
בשנת תק"פ[1]. כשנה אחת טרם שקעה שמשו של גאון ישראל רבנו חיים זצלה"ה מוואלאָזין, דרך כוכב מיוצאי חלציו להאיר ברבות הימים תבל ומלואה, הלא הוא נכדו, בן בנו [!] של בתו, הגאון מרן יוסף דובער הלוי סאָלאווייציק.
בעיר ניעסוויזש נולד על ברכי הוריו המאשרים, הלא הם: אביו הרב וכו' ר' יצחק זאב הלוי סאלאווייציק ז"ל, נין ונכד להרב הגדול ר' משה סאלאווייציק האבד"ק קאָוונאָ (מגלת שמואל הקטן מקאָוונא, כנסת ישראל שנת תרמ"ז, עי"ש), ואמו הרבנית מ[רת] רבקה בת הרב הג' ר' משה הכהן הנקרא בשם "ר' משה בהרב ר' איציק מניסוויזש".
עוד בשחר טל ילדותו התנכר הנער כי לגדולות נוצר, לגאון ולתפארת, ומביני דבר ראו מרחוק ברכה מרובה בו. עוצם חריפותו ושכלו החד והישר מאד החל להתפתח עוד בימי ילדותו, ועוד בהיותו נער רך וצעיר הובילוהו הוריו לוואָלאָזין, אל משפחתם הרמה והנשאה בישראל, לתת אותו שם על ידי אחד המורים הגדולים והמפורסמים, כאשר לו יאתה, לשמוע לקח מפיו. בראשונה למד שם תורה מפי הדיין המצוין הרב הגדול ר' שמשון ז"ל עד בואו אל הישיבה הרבתי, אשר בימים ההם ישב לכסא ראש הישיבה, דוד אביו, הגאון הנשגב רבינו יצחק בן א"ז הגאון ר' חיים זצלה"ה[2] וחתנו הגאון ר' אליעזר יצחק בהגאון ר' הלל זצ""ל מהוראדנא (חתנא דבי נשיאה הגאון ר' חיים מוואָלאָזין) עוזר על ידו, ומפי מוריו ורבותיו אלה קבל רובי תורתו בהישיבה עד אשר חדל היות לתלמיד.
רבות צררוהו מנעוריו חבריו גם צעירים רבים מבני משפחתו הרמה[3], אשר קנאו בו ובשמו הגדול, ועינם צרה ביקר תפארת גדולתו, אשר נחל מרבותיו, כי עינם ראתה מרחוק, כי יגבר חילים ויעפיל לעלות על גרם המעלות מעלה מעלה שכם אחד על כלם, ויערימו סוד עליו ויתנכלו לו להרחיקו מעל גבול וואָלאָזין, או גם לגרשו כלה מהיכל תורת ה' אשר יכהן בו פאר. רבות הכעיסוהו גם כעס לבעבור הרעימו, ולאחרונה נועצו לב יחדל [אולי: יחדיו] לכתוב עליו מרורות במכתבי שטנה אל אביו אשר ישב אז בקאָוונא, כי בנו יוסף דוב נרפה הוא נרפה, וירבו לכתוב מכתבי עמל חדשים לבקרים מלאים רעל ומרורת פתנים, עד אשר נכנסו דברי המלשינים לאט לאט אל לב אביו ויחדל להטיל ספק באמון דבריהם, ויבא וואָלאָזינה. שם הוסיפו עוד צעירי בני משפחתו שונאיו ומקנאיו להוסיף איש [!] על המדורה ויגבירו ללשונם לדבר עליו עתק בחרפה ובוז, ואביו הרב ר' יצחק זאב האמין בהם ובלב נשבר אמר נואש לתוחלתו, אשר קוה לראות את בנו בתפארת גאון, ויחליט גם הוא כעצת מקנאיו, כי לא ישא כל פרי בעמלו בתורה, ואין טוב לפניו, כי אם לבחר לו דרך אחרת בחיים ללמדהו – חכמה או אומנות אשר תחיהו כאשר יגדל ויהיה לאיש, ויואל אביו לשמוע בקול ראשי מקנאיו, ויחדו נמנו וגמרו לתתו על יד אמן-מורה-שעות, מלאכה נקיה וקלה. אך לפנים בישראל גם האיש הפחות שבפחותים, אם רק שם בעה"ב נקרא עליו, לא נתן בעד כל כפר את בנו לבעל מלאכה ללמדהו אומנות, ובזאת התהללו המתהללים תמיד, כי לא יראה ולא ימצא בעל מלאכה במשפחתם עד סיף כל הדורות – הנה כן היתה המלאכה נמבזה לבינונים אשר בעם ואף כי לבן רום משפחות כמוהו. על כן כבד מאד על אביו להוציא לפועל ידים את מחשבתו, ויחשוב מחשבות לנסות דבר אל בנו ולהוציא גם מפיו מלין אולי לא כצעקתה אשר באה לפניו כן הוא. ויבא אביו אליו ויתאונן באזניו, לאמר: הנה נא שמעתי, בני, רבים וכן שלמים מתאוננים עליך רע באזני, כי אוהב אתה לאכול לחם עצלות ותמאס תורת אלהיך, וע"כ נועצו לב יחדו לדאג לאחריתך וללמדך אומנות; אך צר לי מאד, בני, לראותך עושה מלאכה תחת אשר קויתי לראותך בתפארת גאון, ועליך אפוא החובה, אם יש דברים בפיך, להצטדק לפני ולענות כחש חבריך בפניהם, ואנכי הנה נא ידעתי, כי טוב שכל אתה ויד חכמתך טובה עליך מאד מאד, ואם באמת חשקה נפשך בתורה, הלא לא יבצר ממך לחדש מאומה, אם רב ואם מעט, בלמודיך, ועתה הראני נא את חדושי תורתך, וידעתי היום כי שקר טפלו חבריך עליך". ואף כי זה דרך הגאון המנוח סלה, להיות כמחריש, לא יכול הפעם להבליג על יגונו בשמעו את רוע הגזרה אשר נגזרה עליו להבדילו מתורת רבותיו וללמדהו אומנות, ויוציא בכבדות ובעינים זולגות דמעה שני קונטרסים מחדושי תורתו אשר הרה והגה רוחו הכביר ויתנם ליד אביו. אך אביו הרב לא האמין כי מלבו הוציא המלין, בהיות החדושים והפלפולים עמוקים מאד מבינת נער צעיר ורך. ויהי בהיותו בקארלין, ויסר אל בית הרב הגאון ר' יעקב ז"ל ויראה לו הקונטרסים, לאמר: אלה חדושי התורה אשר נתן לי אחד הרבנים מערי המצער אשר מסביבות קאָוונא, להראותם לכבוד גאונו להוציא משפטם אם לשבט או לחסד. ואחרי אשר שם הגאון ר' יעקב זצ"ל עיניו עליהם, ענה ואמר: הדברים האלה נאמרו מעוקר הרים ולא נאמרו מסיני, לאמר, כותב החדושים האלה, אמנם חריף גדול הוא, אך בקיאותו בש"ס לא כן, כי לא שמש עוד כל צרכו ופריו בסר. אז הבין אביו הרב כי רוח בנו העלם הרך והצעיר הרם גם ילדם, וירף ממנו ולא שם עוד לב לדברי מקנאיו ומלשיניו מוציאי דבתו רעה, והם גם הם ראו כי לא יוכלו לו השלמו לו.
בימים ההם והרב הגאון ר' גרשון תנחום זצ"ל ממינסק, חלה את חליו ופקודת הרופאים חזקה עליו להחיש לו ישע ומרפא במעיני הישועה אשר מחוץ למדינה. ויפן הרה"ג ר' גרשון תנחום אל הגאון רבינו יצחק זצלה"ה מוואָלאָזין, בשאלתו ובקשתו, לשלוח אחד מגדולי תלמידיו המקשיבים לקולו, למלאות לפי שעה את מקומו ולהגיד השיעור דבר יום ביומו לפני הבחורים היושבים לפני הבחורים היושבים לפני ה' בישיבת הג[בירה] בלומקע במינסק, ויבחר הגאון רבינו יצחק ז"ל בנכד אחותו, ר' יוסף דובער הלוי הצעיר אז לימים, וממינסק החל שמו הגדול להשמע במדינה כשם הגדולים אשר בארץ, וילך הלך וגדול עד כי גדל מאד.
עודנו בימי עלומיו השיאו אביו אשה, בת אחד הגבירים האדירים בעיר ב[וברויסק], אך גם שם קנאים פגעו בו וידריכוהו מנוחה, בפחדם לנפשם פחד לוט וצרפתית (מדרש ב"ר פ' ן') ועל חלוף אחד הפיוטים הותרה האגודה בינו ובין אשת חיקו, וזה הדבר: לחותנו העשיר היה בן אשר התימר לתופש תורה ויהי גם הוא בין המתקנאים בו ובתורתו, ויביא את דבתו תמיד רעה אל אביו, כי טעה במקחו, והשם הגדול אשר יקרא על חתנו לא יאתה לו, ואביו אם כי לא האמין בראשונה לדברי בנו, בכל זאת שמר את הדבר. ויהי היום, יום מועד חג הסכות, וישאל אחד היושבים אצל חותנו בבהמ"ד את פי חתנו הגאון: מה הפיוט אשר יאמר היום, אם כסדר הקבוע במחזור או מוחלפת השיטה, והגאון הצעיר, אשר בהיות רוחו מרחפת על פני תהום ים התלמוד , לא הלך לבו אחרי הפיוטים וחלופיהם ולא ידע לענות שואלו דבר. אז מרה נפש חותנו עליו, כי עין בעין ראה אשר לא שקר טפלו על חתנו המתימר בכבוד גאון מוציאי דבתו רעה, כי היתכן, אשר גאון וגדול בתורה לא ידע להשיב על שאלת אחד העם ? ולבל יהיה לשחוק בעיני שכנו העשיר השואל ולהסיר החרפה מעל ביתו, חרץ משפט להפריד החבילה, וחתנו יתן ספר כריתות לבתו, אף כי כבר ילדה לו בת, ויהי כן.
הדבר הזה מררה את רוח הגאון המנוח זצ"ל מאד ונפשו גחלים להטה. זאת ועוד אחרת, כי פקודת חלוף בגדי בני ישראל יושבי ארצנו, אשר יצאה בשנת תר"ו, החלה לעלות על שפת לשון עוד שנים אחדות לפני צאתה, ולהמגזמים האוהבים להפריז על המדה נמצא כר נרחב לדבר עתק על דבר הצו הנכון לצאת, כי ישליכו היהודים ויסירו מעליהם את הבגדים הארוכים, אשר ברבות הימים קדשו בעיני לובשיהם ויביטו עליהם בחרדת קודש, ויתלבשו בבגדי עם הארץ, ויגמור הגאון המנוח בדעתו להרחיק נדוד לחו"ל לבראָדי, עיר משכן כבוד הגאון ר' שלמה קלוגער זצ"ל ולקחת תורה מפיו.
*
בזמן ההוא אחרי גרש הגאון המנוח את אשתו בת הגביר, אזל הכסף מכיסו בדרך וכל עצה ותושיה נדחו ממנו, כי גם בצרתה לו מאן ליהנות מתורתו ולא התודע לאיש מי הוא לתמכו ולסעדו, ויבקש תחבולות להגיע לבראָדי מחוז חפצו חנם אין כסף, ויתחפש לנער מבקש עבודה אצל אחד בעלי העגלה הנוסע לבראָדי לנהג בסוסים. ובהיות בימים ההם המסחר נפרץ בין יהודי ארצנו וסוחרי בראָדי, מצא לו על נקלה בעל עגלה נוסע לבראָדי, ויהי לו הגאון הצעיר לנער עוזר נוהג בסוסים. שלשה ימים ישב הגאון הצעיר על מושב הרכב, השוט בימינו והמוסרות בשמאלו, ויבל לסוסים וישק אותם בבתי התחנה, ובאשר לא למד ידיו למלאכתו החדשה ולא נסה באלה, לא הפיקה עבודתו רצון מבעליו, אשר לא חשך כלמות מפניו, ולאחרונה הרים בעל העגלה הקפדן גם את ידו על משרתו זה ויחלק לו מהלומות בידו הרחבה והגאון היה כמחריש, וילך הלוך ונסע בתור נער עגלון עד בואם אל אחד בתי המלון על גבול גאליציא. ושם אברך אחד אשר לקח תורה בישיבת וואָלאָזין, וישתומם למראה עיניו בראותו את הגאון ר' יוסף דוב נוהג בסוסים ונושא כל עמל תלאה, ולמרות חפצו נודע מי הוא. אז נגש אליו בעל העגלה ויבקש סליחתו על המכות אשר הכהו והגאון המנוח זצ"ל ענהו בחן שפתיו כדרכו תמיד: לו הכיתני על דברי תורה או אז לא צדקת, אבל אתה הכיתני על הלכות עגלה, בדבר הזה צדיק אתה ממני, כי מורה ורב אתה לי בדבר הזה.
בבואו לבראָדי פנה אל בית הישיבה ששם הרביץ הגאון ר"ש קלוגער זצ"ל את תורתו לתלמידיו המקשיבים לקולו והשוהים בצמא את דבריו, וישב גם הוא ביניהם, אף הראה את כחו בפלפולא דאורייתא, והגאון ר"ש קלוגער התפלא על רוחב בינתו ויקרבהו כמו נגיד, אך מסבות שונות לא ארכו לו שם הימים ויסע ויבא ללעמבערג אל הגאון הג[דול] ר' יעקב ארענשטיין זצ"ל. אך שם לא האמינו לו, בספרו את כל הקורות אותו וכי נין ונכד הוא להגאון רבינו חיים זצ"ל מוואָלאָזין, באשר אין מכתב תעודה בידו, וישב אל ארצו ואל מולדתו ויבא לקאָוונא עיר מגורת אביו.
אחרי שבעו נדודים רבים, התגנבה לאט לאט הדאגה בלב לדאג לאחריתו ומה יעשה לביתו בקחתו לו אשה? ויפן אל הגאון ר' יצחק אביגדור זצ"ל אשר שכן אז כבוד בעיר קאָוונא, ויבקש ממנו לסמוך את ידיו עליו ולתת לו התרת הוראה, פן יאכף עליו המחסור את ידו ובקש לו משען לחם בקחתו משרת הרבנות באחת הקהלות על שכמו; ולא אחר הגאון ר' יצחק אביגדור למלא את שאלתו, ויכתוב לו תעודה והתרה להורות ולדין, אף כי מפורש אמר לו וגם הוסיף בענות צדקו בכתב הסמיכה, כי אם אמנם לגאוה יחשוב לו להיות הוא הסומך ידיו על גבר מורם מעם כמוהו, אשר כבר נודע טבעו ומוניטין שלו יצאו בכל השערים המצוינים בהלכה, אך חפץ מבקשו הוא עושה, באשר לא יכול להשיב פניו ריקם.
מקאָוונא שב שנית וואָלאָזינה, ויקח לו אשה את בת הרב ה"ג ר' יצחק עפראָן מוואָלאָזין וימצא את המנוחה אשר בקש זה כמה. ובשנת תרי"ג בהאסף אל עמיו חתן דודו הרב הגאון ר' אליעזר יצחק זצ"ל, נמנו עליו גדולי הגאונים למנותו לראש הישיבה, והגאון המנוח השיג אז כתב רבנות מעיר טעלז, אך עדת וואָלאָזין וכל תלמידי הישיבה עצרו בעדו ולא נתנו אותו לעזוב מקומו, ושתי העדות הגישו עצומותיהן לפני ב"ד של גדולי הרבנים, ותזכה עדת וואָלאָזין בדינה, ויהי לה לראש.
ידיעה ב"המגיד" על מינויו של רבי יוסף דב לרבנות סלוצק על מקומו של רבי יוסף פיימר
שתים עשרה שנה הרביץ תורתו ברבים ויראה את עוצם כחו בפלפולו וחריפותו ותלמידיו שתו בצמא את דבריו, עד אשר נאות בשנת תרכ"ה לקבל על שכמו משרת הרבנות בעדת סלוצק, ויהי שם לרב אב"ד עשר שנים. על שאלת אחד מיודעיו ומכיריו מדוע עזב את משמרת ראש הישיבה וילך לנוע אל הרבנות, אשר לא עשה כן לפני שתים עשרה שנה לעדת טעלז? ענה הגאון המנוח בחן שפתיו כדרכו תמיד במילי דחדודא, לאמר: "הנה זה דרך גבר כי לא יעמוד טבעו בו לארך ימים, כי כל אשר יזקן ישנה את טעמו וטבעו. והנה בהיותי עודני צעיר לימים אהבתי את הישיבה אשר לא תדע זקנה כל הימים, כי אלה הצעירים יסעו וצעירים אחרים יבואו תחתיהם; לא כן עתה בבואי בימים, עלי לבקש לי מנוח בין חוג אנשים אשר יזקינו כמוני".
בשנת תרל"ה עזב את העיר סלוצק ויואל לשבת בווארשא, עיר מגורי אשתו החדשה אשר לקח לו אחרי מות עליו אשתו הרבנית לבית עפראָן. בכבוד גדול קבלתהו עדת ווארשא, אף אמרה להושיבו על כס הרבנות, אך בהיות הדבר הזה מן הנמנע וחפצם מרום מנגדם לרגל החוק השורר שם, ויהי לראש לחברה ש"ס. כשלש שנים הגיד שיעור בבהמ"ד חברה ש"ס בווארשא וכל גדולי העיר ראו בתורתו אור חדש, וכל נכבדי העיר וגדוליה הוקירו אותו ויכבדוהו בכבוד הראוי לכבוד גאונו, וינהו אחריו גם אחרי אשר נקרא בשנת תרל"ח לשבת על כס הרבנות בעירנו, בריסק דליטא.
הגאון המנוח זצ"ל כרב גאונו כן רבה גם ענותנותו. בכל מקומות שבתו לכסא הרבנות נהג באהבה את צאן מרעיתו ויקן את לב כל יודעיו ומכיריו לאהבה אותו על נועם מדבריו ודרכו עם בני אדם, לבלתי הטיל אימה יתירה על הצבור ולבלתי פסוע ברגל גאוה על ראשי עם קדש, כל דבריו היו דברי נועם ונתיבותיו שלום, ובהתאסף יחד ראשי עם אל ביתו לבקש עצה מפיהו על כל דבר אשר נפל בעיר, לא לבש גאות כמדו להכריע בדעתו אל אשר בחר הוא ולא הם, כי אם במתק לשונו פעל ועשה לטובת בני עדתו, אף כי ידע כי דבר אחד מדבריו לא ישובו ריקם. בהתעורר רעיון ישוב הארץ בין אחינו, היה הוא מראשי חובבי ציון האמתים, ובהוסד פה לפני שנתים אגודה אחת מעשירי עירנו לקנות אחוזות נחלה בארץ הקדש, לא חשך עמל מנפשו להכין החברה ולסעדה עד העמידו אותה על אשיות חזקים, אך לדאבון נפשנו יצאה הפקודה לסגור שערי ארץ הקדש בפני אחינו רו"פ ועצת האגודה לא קמה.
בשנת תרמ"ט בהתאסף יחד גדולי הרבנים בעיר הבירה, נקרא גם הגאון המנוח זצ"ל בין הנאספים, ויפק רצון מבעלי האספה וינחל שם כבוד ויקר.
ספריו אשר הוציא לאור, הלא הם: שו"ת בית הלוי חלק ראשון (ווילנא, בדפוס ראם, שנת תרכ"ה), שו"ת בית הלוי חלק שני ונלוו אליו בסופו דרושים נחמדים ונפלאים מיוסדים על אדני הגיון ישר עד להפליא (ווארשא, דפוס אָרגעלבראנד, תרל"ד), דרושים על התורה, בית הלוי חלק ג', גם דרושים על אגדות חז"ל (ווארשא, גאלדמאן, תרמ"ד). שו "ת בית הלוי חלק ד' (ווארשא, תרנ"א) ועוד השאיר אחריו ברכה כ"י לקוטים שו"ת וחדושים על ש"ס ודרושים נחמדים, אשר בלי ספק יזכו בהם את הרבים ויוציאום לאור בשם בית הלוי חלק ה'.
הנה זאת תורת האדם הגדול, הדגול מרבבות בני ישראל, הגאון המנוח זצ"ל. מי יתן לנו תמורתו? והנה אם כל בית ישראל יבכו אוחו ויספדו לו, אך עדת בריסק תעורר עליו מספד תמרורים על אחת שבע, כי בני עירנו נהנו לאורו בארבע עשרה שנה וילכו נגוהות לאור תורתו ופתאם קדר עליהם היום בהלקח אדונם מעל ראשם. בשבעת ימי האבל הספידו אותו כהלכה בערב בערב בכל בתי המדרש הרבים אשר בעירנו, ולא בכדי ספדו ספדיא, כי העם הוריד כנחל דמעה על מות מורם ורבם האהוב והחביב להם מאד, וכל רבני הקהלות מקרוב ומרחוק מרבים לבוא יום יום לפה לספוד לרבינו זצ"ל ולבכותו, גם קראו נכבדי עירנו להגאון ר' אליהו חיים נ"י השוכן כבוד בלאָדז, ויחלו את פניו כי יבא גם הוא לשאת מספד מר בבהכ"נ הגדול דפה. והגאון רא"ח שליט"א לא השיב פני נכבדינו ריקם, לולי הפרעות אשר נעשו בלאָדז, ובגללן השיב, לפי שעה, בקשת בני עירנו ריקם.
עתה באחת יתנחמו בני עירנו, כי טרם שקעה שמשו של הגאון המנוח זצ"ל, זרחה שמשו של בנו הרב הגאון הגדול, אדיר התורה מוהר"ר חיים שליט"א, אשר הנחילוהו בני עירנו את כסא אביו, וכבוד גאונו נאות להם לקחת המשרה על שכמו. יהי ה' עמו ויעל מעלה מעלה וינהל את צאן מרעיתו בשלום ובמישור ושלום על ישראל.
חיים דוב הלוי לעוויצקי איש שערשאב.
בריסק דליטא, ו' עש"ק כ"ג אייר, תרנ"ב.
[1] ואעידה לי עדים נאמנים על כל פרשת תולדות הגאון המנוח זצ"ל, את הרב הגאון המפורסם מוהר"ר זלמן סענדר שליט"א האבד"ק מאלטש, שארו ובשרו של הגאון המנוח זצ"ל, גם את בנו הרב הגדול בתורה ובחכמה האברך מו"ה יעקב נ"י.
[2] עי' הקדמה לשו"ת חוט המשולש. ווילנא תרמ"ב. גם באסיף שנת תרמ"ז, תולדות ישיבת עץ החיים, תקופה ב'.
ביבליוגרפיה: חיים קרלינסקי, הראשון לשושלת בריסק: תולדות חייו ופעליו של הגאון רבי יוסף דובר הלוי סולובייצ'יק זצ"ל, ירושלים: מכון ירושלים, מהדורה שנייה, תשס"ד. לתאריך לידתו: ייתכן שנולד 4-5 שנים מוקדם יותר מהתאריך המקובל, ראו על כך: קרלינסקי, עמ' 42-44 הערה 76.
מילות מפתח: יוסף דוב, יושע בער, יאשע בער, יוסי בר, יושה בר
אבל כבד
אישי ישראל 
16 תגובות הוסף תגובה