רבי חיים הלוי סולובייצ'יק

רבי חיים ב"ר יוסף דב הלוי סולובייצ'יק (ט"ו אדר ב' ה'תרי"ג, 25 במרץ 1853 – כ"א אב ה'תרע"ח, 30 ביולי 1918) מאבות עולם התורה. ר"מ ישיבת וולוז'ין ורבה של בריסק.

מנחיל דרך הלימוד הנקראת בעקבות עיר רבנותו, דרך בריסק. מחבר "חידושי רבנו חיים הלוי" על הרמב"ם.


ביבליוגרפיה: אייזנשטט דור, ב, עמ' 33.

הספדים עליו

פנינים

מומר לתיאבון עדיף

בהיות ר' חיים סולובייצ'יק, רבה של בריסק דליטא במעיינות הרפואה בקארלסבאד, נודע לו שמתרפא שם גם אחד מהרוטשילדים. נזכר ר' חיים שעליו לאסוף סכום הגון של כסף לצרכי ציבור, ולבקר אצל הגביר. היה זה זמן ארוחת הצהרים, על השולחן של אותו רוטשילד הועלו מאכלים בלתי כשרים. ברך ר' חיים אותו "לתיאבון". לאחר הסעודה שאל רוטשילד למטרת בואו והתרגש מאוד מביקורו של הרב המפורסם ר' חיים סולובייציק והעניק לו ביד רחבה לטובת המגבית שלו.

לבסוף שאלו: כיצד מברך רב גאון בעל שיעור קומה כמוהו אוכלי טריפה "לתיאבון"? על זה ענה לו ר' חיים מיניה וביה:

– יש לנו להלכה שני מיני מומרים, אחד מומר להכעיס ואחד מומר לתיאבון. במומר להכעיס מחמירים חז"ל: פתו פת עכו"ם, יינו אסור וכו', ואילו מומר לתיאבון – דינו ככל אדם מישראל שעבר עבירה, ועל כן כשראיתיך אוכל טריפות התפללתי:

יהי רצון שיהיה זה מומר לתיאבון ולא להכעיס…

[שיחות חולין, שערים, כ"ו תשרי ה'תשי"ב, עמ' 4]

דבר שבמותרות ודבר שבהכרח

כשישב רבי חיים על כסא-הרבנות בבריסק, לא היתה הקהלה מעלה לו שכר הרבה. בו בפרק ישב אחיו, רבי אברהם ברוך, על כסא-הרבנות בסמולנסק ושכרו מרובה.

פעם אחת שאלו לו לרבי חיים:

– ילמדנו רבנו, מפני מה אין שכרו בבריסק מרובה כשכרו של אחיו בסמולנסק?

– אף אני אומר לכם – מחזיר רבי חיים – בנוהג שבעולם דברים שבהכרח כגון לחם לאכול ובגד ללבוש ובית לדור בו, יציאתם מועטת. דברים שבמותרות, כגון בשר ויין, תכשיטים ותיאטראות, יציאתם מרובה. אמרו מעתה: סמולנסק, שרובה ככולה קלי-עולם, אין רבנותה אלא דבר שבמותרות, לפיכך יציאתה מרובה. ואילו בריסק, שכולה כשרים, תלמידי חכמים ויראי שמים, רבנותה היא דבר שבהכרח, לפיכך יציאתה מועטת…

[ליפסון, מדר דר, ג, פריט 230, עמ' 226-227]

מן העיתונות

בריסק דליטא: בעירנו שוררת מגפת החלי רע זה כששה שבועות, אך הודות לחסדי ה' ולהשתדלות בני עירנו הגדולה לא תעשה פה שמות כבהרבה ערים אחרות אשר פרצה בהם…
עפ"י פקודת מו"ר הגאון ר' חיים סאלווייציג הי"ו יכינו חמים בכל ביהמ"ד גם ביום השבת ע"י נכרי. עפ"י מצותו נאסר להטמין מאכלים בתנור מע"ש ליום השבת, וזה כשש שבתות נכרת הטשאלאנט הנעים מפיות תושבי עירנו.

לפני צום הרביעי נדבקו מודעות מטעם הרב והבד"צ דפה בכל בהמ"ד, לבל יזיד איש לענות בצום נפשו ביום הצום, ואסור לכל איש לצאת מפתח ביתו החוצה אליבא דריקנא. – כל בני עירנו שמעו למצות רבנו, ורק ת"ח אחד אשר מפני כבודו אעלים את שמו, הוא וכעשרים איש מהמתיחסים לתלמידיו, פרשו מן הצבור וישמרו את הצום לכל חוקותיו ומשפטיו. לב כל אנשי עירנו יתפלא וישתומם על הת"ח הזה הירא אלהים באמת, איך מלאו לבו להזיד להתגודד, ואיך העיז פניו לעבור על מצות רבנו אשר כל בני עמנו יוכלו לסמוך על פסקי דיניו – לפלגותו גדולים חקרי לב, היום שמעתי כי גם הוא הכיר כבר את עותתו, ויודה כי הסכיל לעשות.

אתמול נסע רבנו ליבאווה לרחוץ במימי הים שמה – ישלח לו ה' רפואה שלמה, וישאיר ביד הבד"צ דפה מודעה להכריז בשמו, כי גם בצום החמישי הבא אסור להקל בסכנת נפשות ולצום, ועוד בלילה אחר הקינות מותרים כל הנצרכים לטיי לשתות כפי הרגלם, ואף אם תעצר המגפה כלה עד העת ההיא אסור לצום, כי יש לדאוג פן תפרוץ המחלה שנית ר"ל. כן שמעתי אני מפיו ועוד רבים אשר היו בביתו בעת נסעו.

גם בעירנו התעורר ההמון ויחפוץ להוביל חתן וכלה עניים אל החופה בחצר מות, אך רבנו יחיה הפריעם מעשות מעשיהם הבל וללא הועיל, ולמרות רצונם נאלצו להוביל את הצמד אשר בחרו, אומן עני וארוסתו אשר נשתדכו מכבר, אל החופה בחצר ביהכ"נ כנהוג בישראל.

מהראוי כי גם בני ערים אחרות ורבניהם אשר בתוך עירם פרצה המגפה ילמדו ממעשי אנשי עירנו – עיר ואם בישראל – ורבה הגאון שיחיה, וכמונו יתנהגו גם הם בהשכל ודעת, ואז יאמר ה' למשחית הרף ידך, והיה שלום על ישראל.

אליאב.
[הצפירה, יום שני ד' מנחם אב ה'תרנ"ד, עמ' 2]

מהנעשה והנשמע בישראל: ביום ה' נשא בא אטוואצקה מרן הגאון ר' חיים הלוי סאלאווייציג שליט"א הגאבד"ק בריסק יצ"ו לדור במעון הקיץ שם לכל ימי הקיץ הזה.

[המודיע, ח' סיון ה'תרע"ג, שנה ד' עמ' 569]

הגאון ר' חיים הלוי סולובייציק זצ"ל

ביום השלישי לשבוע זה, כ"א מנ"א, בשעה הרביעית בצהרים נאסף אל עמיו באוטבוצק גאון-התורה הגדול, הרב מבריסק, ר' חיים סולובייציק זצ"ל.

הגאון ר' חיים הלוי שב לפני זמן קצר הלום מרוסיה, אחרי טלטולים והרפתקאות שונים, מצב-בריאותו התמוטט בעת האחרונה, וביום השני שעבר פרץ זרם דם מגרונו. הרופאים מצאו אז שמצבו מסוכן.

חפצו האחרון היה, שיודיעו ע"ד מצבו לחותנו הרה"ג ר' רפאל שפירא מוואלוזין ולהרב ה"חפץ חיים" וגם להרה"ג ר' שמחה-זליג דומ"ץ מבריסק.

פטירת הגאון הזה, שאין דוגמתו בדורנו, הוא אבדה כבירה לעם היהודי ובכל תפוצות הגולה תעורר הידיעה הזאת אֵבל כבד.

הרב הגאון ר' חיים בהרה"ג ר' יוסף דובער הלוי זצ"ל סולובייציק, נולד בשנת תרי"ג והוא חוטר מגזע רבנים וגאונים מדורי דורות (אביו זקנו היה הגאון ר' חיים הוואלוזיני, תלמיד הגאון מווילנה). בעודנו ילד קטן הכירו בו גדולי ישראל, כי מאור חדש עלה על שמי ים התלמוד. בשנת תר"מ נבחר לריש מתיבתא בישיבת וואלוזין והרביץ שם תורה במשך י"ב שנים לפני אלפי תלמידים, ששתו בצמא את דבריו בחידושי-תורה שנאמרו בעמקות נפלאה. דרך הלמוד של ר' חיים היתה הסברא העמוקה והמקורית, מבלי להסתבך בפלפולים. ביחוד היה רב כחו בשיטת הלמוד של ה"חלוק", כלומר: להבדיל ולנתח שני מושגים דומים ולהטעים את ההבדל שיש ביניהם, אם שלכאורה שניהם דומים בכל הפרטים. רוב תלמידיו הנם כעת גדולי רבני ישראל.

בשנת תרנ"ב נעתר לקבל את כתר הרבנות דק"ק בריסק בתור ממלא מקום אביו הגאון זצ"ל ועל כסא הרבנות הזה ישב עד היום שבו נחרבה בריסק בעקב המלחמה.

במדותיו התרומיות והמצוינות קנה לו את לב כל בימי שבתו בבריסק. כל שדרות האוכלוסין, מבלי הבדל מעמדות, דתות ונטיות אהבו וכבדו אותו עד מאד. הוא היה ענו כדול מאין כמוהו וטוב-לב. לקהלת בריסק היה לא רק רב אב"ד, כי אם גם אב רחמן, וכל תושבי העיר, כעשירים כעניים, בשעה של מקרה אסון או מחלה היו ממהרים תיכף "אל ר' חיים", כדי לתנות את צערם לפניו, בידעם, שהוא מיצר בצרתם.

אחרי שפרצה המלחמה הוכרח הגאון לנדוד יחד עם כל בני עירו. הוא בעצמו יצא למינסק, ובני קהלת בריסק נפוצו על פני ערים שונות בפולין, ליטא ורוסיא. לפני זמן קצר בא לוורשה, הוא היה כבר רפה-כח מהתלאות הרבות שסבל בימי נדודיו.

הוא השאיר בת אחרת ושלשה בנים, שהאחד מהם ה"ר ר' משה הוא רב בחאסלוביץ. הצעיר בהם, הר"ר יצחק זאב שליט"א הוא רך בשנים ואב בתורה. הוא מתגורר עכשו בוורשה ואביו היה מנבא לו גדולות.

הגאון ר' חיים הלוי היה בן ס"ה שנה במותו. תנצב"ה.

[הצפירה, כ"ג אב תרע"ח, עמ' 13]

ש.ד. / משנת רבנו חיים הלוי

chaim_soloveitchik2c_standingמהו גאון תלמודי? – הוה אומר: פרשן גדול. כשרון המדובב לנו, במושגי הדור, דברי־עיון עמוקים, שנוצרו במרחקי העבר, על מושגיהם השונים מן המושגים שלנו. לשם תפקיד זה הוא מוכרח, כמובן, לצלול לנבכי העולמות המתפרשים; לנעוץ מבטו החד לעולם פלאים ועתיק־יומין, ולהכירו הכרה מעולה על סבוכיו־נפתוליו, קשריו האמיצים עם תנאי המקום והזמן ושרשיו השלוחים בעומק התנאים האלה. שליחות חשובה זו, כשיש ברצונה להימלאות בנאמנות, נעמסת על שכמי גאון אמיתי המפלס, בשכלו החד, דרך בשכבות־דורות מרובות עד שמגיע למחוז חפצו. הוא המוכשר להסיר וילאות־הדורות מעל פני הענינים ולראותם כבשעת בריאתם.

פרשן גדול היה רבי חיים סולוביצ'יק, אשר פירושיו הופיעו לפני ירחים מספר בספר רב־הכמות (חידושי רבנו חיים הלוי… תרצ"ז – בריסק). ראשית נחן בתפיסה גאונית. הוא השכיל לסגל את מנגנונו השכלי לכל ענין, ובמהירות נפלאה עמד על תהליכי־העיון המיוחדים של הנושא. ברם, כשרון־תפיסה גרידא אפוס־אונים להעלות את בעליו לשלב־הגאוניות העליון – שלב, אליו לא יגיעו הרבה כשרונות שכיחים אף אחרי עמל רב. נוסף לתפיסתו נחן האיש בהגיון ישר־הולך, מתון ושלו־הפסיעה. הוא לא היה חריף, כי אם בעל-הגיון. חסרונם של הפלפלנים הגדולים שאינם נתונים, לעתים קרובות, ברשות עצמם, כי אם ברשות חריפותם המבריקה; היא מוליכתם לפרקים לארחות עקלקלות. לא כן רבי חיים. בדומה ליחידים בדורות היה שכלו קר ועז ומשוחרר מכל כפיה חצונית. שכל העומד ברשות עצמו.

לא בכדי הוא נזקק להרמב"ם. הטיב השכלי – חד. על כן בן אותו על מצולותיו. ידוע, כי ה"יד החזקה" של הרמב"ם הוא בחינת ארמון־פלאים סתום וחתום. הלכותיו הסתומות, חסרות המקורות, גרמו לכך שהדורות אשר באו אחריו הסבוהו בחומות־תיובתיות עצומות; סתירות מהלכה אחת על משנה ופירכות מן המקור, מן התלמוד, על הרבה מפסקיו. משום כך שמש פוסק גדול זה משענת מרכזית לספרות התלמודית הענקית שנתהוותה במשך דורות. אולם הרבה פירושים שנוצרו על הרמב"ם אינם עומדים בפני בקורת רצינית. הפרשנים האלה – כבודם במקומו מונח – היו משוללים, מפאת מכשיריהם השכליים בעלי טיב אחר, להבין את ההגיון המימוני השקוף כבדולח. מן המועטים שפענחו את דברי הרמב"ם מתוך גישה ישרה היה רבי חיים. הוא הזדווג זווג טבעי עם החומר הדומם שנוצר על־ידי המוח הגדול ודלה ממנו את כל אורו הקר והבהיר.

כשאנו עוקבים, עקב־בצד־אגודל, את תהליך ההתהוות של פירושיו ומשתתפים בגדולם ההדרגתי — הננו משתוממים לארדיכלות האיתנה הרצופה בפנימיותם. יוצרם ניגש כמנתח־אמן לענינים נטולי- חיות, ערטילאיים, עקורי־שרשים בעומק וקשרים בהיקף – ומתחיל במלאכת הנתוח. הוא מראה לנו את הסוגיה על כל חלקיה; בודק כל חלק וחלק, משוה ומרחיק, קובע מהותו של כל דבר ויחסו לרעהו, ואחרי שמגדיר כל פרק ופרק בשמו הנכון, הוא מרכיבם ביחד, והננו רואים כיצד הצליח נתוח זה להכניס חיות מיוחדת לתוך הסוגיה ולהאירה באור מיוחד. כל ערמת הקושיות מתפוררת מעצמה. ותמהים אנו כיצד לא ראינו את הסוגיה באור זה. הפשטות הגדולה והמבורכת.

chaim_soloveitchik_by_hermann_struck
הרמן שטרוק, דיוקן רח"ס

בחרדה מזכירים גם היום לומדי ולוזין את רבי חיים סולוביצ'יק. עצם חזותו החצונית הרהיבה, ומספר פעמים היא תוארה על־ידי תלמידיו: הן כשישב במקום אחד, פניו מביעים מתיחות, עיניו הגדולות עוצרות בקרבן אריות־אש, וגולגלתו רבת־המבע כפופה במקצת ושקועה בנבכי־מחשבות; והן כשהיה מסתובב על־פני אולם הישיבה וראשו האדיר, ראש ארי זקן, היה מכפיף את הכתפים הרחבות ברוב משאו, נטל נרתיק למנת־מוח עצומה – המראה הזה חרות בזכרונם לעולמים. אך בעיקר אינם יכולים לשכוח את שעוריו העמוקים והבהירים ואת הסברתו המאירה. זולת חשיבותם כשהם לעצמם, בתור מניחי יסודות בתלמוד, הם גרמו קורת־רוח לשומעיהם על־ידי צורת הבעתם המיוחדת.

ח. נ. ביאליק, שהכיר את רבי חיים מימי למדו בולוזין, בטא באחד מנאומיו, בחושו הלשוני הדק, את אופן הסברתו של רבי חיים. לפי ביאליק היה רבי חיים בדרכו, דרך ההגיון, מודרניסטון גמור. הוא היה ממציא לתלמידיו את הסברות הדקות ביותר באופן פלסתי כל־כך עד שפעל גם על הרגש האסטטי. היה יופי מיוחד בהגיונו. יפה ועמוק ביחד. הוא היה מסביר את הסברות הדקות ביותר בציורים מוחשיים שנתקעו כחצים שנונים, וקשה היה לשכחן. רבי חיים היה הפסל של ההגיון התלמודי ובכח ציורי רב ידע להבליט את יפיו וחין־ערכו; ידע להטעים כל תג ולהעמיד את השאלה בצורה מקורית. הוא הכיר את האופי והנשמה של הסלע התלמודי, ומן החומר הגלמי סתת את ציוריו הנפלאים.

על־כן ברור שאילו הופיעו כתביו בימים מתוקנים, – כשהנוער המחונן היה שקוע בהויות אביי־ורבא – היה בזה משום מאורע. טרם הופיעו כתביו היה משנתו שבעל־פה נישאת כעל כנפי־נשרים, מאוהל תורה לאוהל תורה. שמעתתו התגברה בעולם, ובה התעדנו רבנן ותלמידיהון בכל אתר ואתר. חדושיו שמשו לכח המפרה ביותר בעולם התורני. ואילו היום, בימי התרחקות מתורה, לא עוררה הופעתם את הענין הדרוש. כל ברושורה פחותת־ערך זוכה לרשימות־בקורת מרובות, ואילו תבונתו השכלית של המוח הכביר שקם לישראל, מוטלת בקרן־זוית ואינה נפקדת כלל וכלל. אות לירידת הדור.

בני המחבר, המולי"ם, מוסרים בהקדמתם לספר, כי מה שנדפס הוא "כטפה מן הים" מתורתו שבעל־פה. ברוב בקרתו העצמית ליבן בכור־הגיונו את כל מה שהוציא מתחת ידו. שכלו הבהיר צווהו לבור אף סולת־מן־הסולת. החדושים נכתבו במו־ידיו ולפי עדות בניו, שקל כל תיבה ותיבה, זקקה שבעתים וכוון שהדברים יהיו מדוקדקים כחוט־של־שער. הקצור מפליא. לפרקים מכניס חדושים עמוקים במשפט אחד. אולם, יצוין, כי המסביר הגדול נעלם בספר, את הפסל אין אנו רואים. הוא חשש להיות "מודרניסטן גמור"; וכתב את דבריו – בנגוד לשעוריו שבעל־פה – באותו הסגנון הרבני הרגיל, המימי, נטול כל חריפות ציורית. ויש להצטער, כי קופחה בהרבה ההנאה שהיינו מפיקים מדבריו אילו נרשמו באותו הסגנון שיצאו מפיו. אולם הגאון הסולל דרכו בתלמוד – בולט בספר בכל עוזו הרב.

ראוי שעתון דתי יקציע מקום לבקורת על הספרות התורנית, ביחוד על ספר נפלא זה, ודבר-בעידן הוא לרשום שורות־מספר על הספר באלה הימים, כשנמלאו י"ח שנה ליום פטירתו של המחבר.

תהיינה השורות האלה מזכרת לגאון עצום אשר השפעתו על העולם התורני היא כבירה.

[הצפה, יום ו' כ"ט מנחם-אב תרצ"ז, 6.8.1937, עמ' 3]

בקר פחד מן המבט…

לאחר שנחתם ביום ראשון בחצות הלילה ההסכם בין כל הגורמים המשתתפים במשא-ומתן על שכר הרופאים, הרימו הנאספים כוסית קוניאק לכבוד החתימה, ומר אהרן בקר, המזכיר הכללי של ההסתדרות, שבחדרו בבניין הוועד הפועל נחתם ההסכם, סיפר מדוע היה מתיירא במשך כל זמן המשא-והמתן מד"ר משה סולובייצ'יק, שהוא אחד מנציגי ההסתדרות הרפואית הישראלית.
"כשהייתי ילד קטן בבריסק – סיפר מר בקר – למדתי ב'חדר' עם נכדו של הרב חיים סולובייצ'יק, רבה של ליטא. פעמים רבות הייתי בא לשחק עם הנכד בביתו של רב חיים סולובייצ'יק וכדרך ילדים היינו משתובבים ומקימים רעש. אירע שלפתע היתה נפתחת הדלת, והרב חיים היה מופיע במפתן, נועץ בנו מבט בעיניו היוקדות, כשגבותיו העבותות מאיימות עלינו, ובאין אומר יוצא מן החדר. ד"ר משה סולובייצ'יק הנוכח עמנו כאן, הוא נצר למשפחת הרב סולובייצ'יק ובכל פעם שהיה מבטי נתקל במבטו בעת ניהול המשא-והמתן הייתי נזכר במבטו של רב חיים סולובייצ'יק – ומתחלחל…".

[שיחות מעריב, מעריב, 30 בינואר 1962, עמ' 4]

רַבִּי חַיִים סוֹלוֹבֵיצִ'יק

ר' חיים סולובייצ'יק, היושב על כסא הרבנות בבריסק, כבר יצא שמעו בעולם, שהוא הגדול בתורה מכל רבני הדור. לאחר פטירתו של ר' יצחק אלחנן רבה של קובנה, הוחזק הוא, ר' חיים, גאון הדור, בר-סמכא ראש וראשון בחכמת התורה ובכל עניני דת ודין. מכל קצוי ארץ יפנו אליו רבנים בכל שאלה קשה וחמורה, וכאשר יכריע הוא כן יקום. בועידות של רבנים ברוסיה מטים אוזן קשבת לדבריו. ובין צעירי הדור נעשה ר' חיים סולובייצ'יק שם-דבר לקנאות קשת-עורף, שלא תאבה ולא תשמע כל פשרה עם האפיקורסים, שאוטמת אוזן בפני הזמנים החדשים ודרישותיהם החדשות. כזו וכזאת דמותו של ר' חיים סולובייצ'יק לפי השם ההולך לפניו ברחבי עולם.

ואולם משתשהה ימים אחדים בבריסק עירו, תופיע לפניך אישיות דגולה זו בדמות אחרת לגמרי. לא למדנותו וגאונותו של ר' חיים וגם לא קנאותו הן פה לשיחה בפי הבריות. אנשי בריסק מכירים את רבם, ר' חיים סולובייצ'יק, מצד אחר. אישיותו המוסרית הנעלה העמיקה מאד את רישומה בכל חוגי הציבור היהודי. וכל הדעות שוות בנידון זה. בין זקנים יראים ושלמים ובין צעירים החפשים ברוחם יספרו לך עליו סיפורי-מעשה שונים, הדומים לאגדות על ל"ו הצדיקים בדורות עברו.

ר' חיים סולובייצ'יק הוא יהודי רחב, רחב כתפים, רחב חוטם, וזוג עינים לו גדולות וחומות, הצופות על העולם בתום ילדות. אף שמת אין בו מן הדרכים של אחד היושב עליה רבנית; אין הוא מביט מלמעלה למטה בקמיטת מצח, והכרת פניו ותנועותיו לא תענינה בו, כי הוכתר לגדול. יהודי פשוט הוא והגדלות לא נתנה בו סימנה, אבל את העולם הוא מכיר לפי דרכו. הכר יכירהו יותר מאיש-שיחו, אפס כל תכסיס ערמה ממנו והלאה. ואף על פי שהכל מודים שהוא בעל מוח גדול, מוח שהרבה חריפות וגאונות בו, ובו קנה לו שם בעולם, הרי הוא חי לא במוחו כי אם בלבבו. ולב לו לר' חיים סולובייצ'יק המלא אהבה לכל אדם, ויותר מלכל אדם נתונה אהבתו להשחוחים והנדכאים באדם, להיושבים תחתונה בשלבי האושר האנושי.

הרב מבריסק הוא אחרון לאותו סוג של רבנים מדורות עברו שלא ידעו צורת מטבע. הנה הביא לו שמש הקהל את משכורתו מעוטפת בנייר. ר' חיים נוטל מיד השמש את צרור הנייר ומניחו, מבלי להסתכל בו, בשידה. לאחר שעה קלה נכנסת יהודיה וקובלת: אין לחם בביתה או ילדה חולה – צריך להחיש רופא. מוציא ר' חיים את צרור הנייר, ובו עשרים רובל או שלושים, ונותנו ליהודיה. מעשים שכיחים היו אלה. ולא אחת קרהו מקרהו שהוא גופו ישב אחר כך בלי מחיה.

נמנו וגמרו טובי העיר שלא ליתן עוד את המשכורת בידי ר' חיים. אשתו, הרבנית, היא המקבלת אותה.

העיר מספיקה לר' חיים עצים להסקה. עמד הקהל על הדבר, שהרב הוא בעל הוצאה לעצים למעלה מכל שיעור. חמש מאות רובל לשנה רשום בפנקסים. נתעוררה קושיה: הכיצד? אין זאת שהספק גונב מן הרב ומן העיר כאחד. החלה חקירה ודרישה, ונתודע הדבר שהספק נקי מעוון: הרב מקבל את כל העצים בסכום הנקוב. חזרה הקושיה למקומה, וחוזרים וחוקרים בדבר. נתגלה, שהרב עצמו אינו מוציא אלא אחד בעשרים ממכסת העצים והשאר מוצאים בידי עניים. ולא שהם גונבים חלילה, אלא באים ונוטלים לעין השמש, איש כדי צרכיו. כי מנעול אינו תלוי על דיר העצים של הרב. פתוח הוא הדיר לכל אדם.

ביקשו לתלות עליו מנעול. עמד ר' חיים ולא נתן. היתכן, הוא אומר, שהוא ישב לפני תנור חם, בשעה שאצל רבים מן העניים התנור צונן?…

ולא עניים בלבד שמים פניהם אל ר' חיים, גם נשים שבאו לידי דחי תבואנה אליו. אשה צעירה, שנולד לה ילד חוץ לנישואין, מי יאספנה אל ביתו ומי יקחנה לעבודה? מנודה ומודחה היא מכל. באין ילדה עמה תלך לעיר אחרת או לארץ אחרת. אבל הילד אשר עמה מזכיר עוון וקלון בכל עת ובכל שעה.

אל מי מן הרבנים תהין אשה כזאת לבו בצרת נפשה? ורק אל ר' חיים היא באה ושואלת: "רבי, מה אעשה?" ר' חיים לא יוכיחנה על פניה, לא יעיר למוסר אזנה. בדומיה הוא מאזין לדבריה ואומר לה חרש: הביאי את הילד אלי.

האישה נדהמת. האמן לא תאמין למשמע אזניה.

– מה פירוש… כיצד אפשר, רבי?… – ממלמלות שפתיה – הבריות יראו, מה יאמרו הבריות?!

אך ר' חיים חוזר ואומר לה בקולו הרך:

– הביאי אלי את הילד מחר. בחמש לפנות בוקר, ועין לא תראה. דפקי על דלתי ובעצמי אפתח לך את הדלת ואקח מידך את הילד.

ולמחרת בטרם שחר, כשהכל מעולף תרדמה וצללי הלילה עודם פרושים על פני רחובות וסימטאות באין מחריד, תועה לה אם צעירה ואומללה בצדי דרכים וסל בידה, עד שתגיע אל בית הרב ודפקה על דלתו בלאט. ומיד נפתחת הדלת ויד תושט לקראתה, ידו של ר' חיים, ובלי הגה ואומר יקח מעמה את הסל ואשר בסל.

אגדות כאלו מתהלכות בבריסק על ר' חיים. אומרים כי בחצר דירתו של הרב עומד בית ובו מתחנכים עשרות ילדים כמו אלה. כמה פעמים קיים ר' חיים בדרך זו את התורה כולה. שהלא כן מאמר התלמוד: כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים כל התורה כולה. אבל מסופקני אם הרב מבריסק הוגה בשעת מעשה במאמר זה. כי בחייו ובמעשיו הרגשתו קודמת למחשבתו.

ר' חיים סולובייצ'יק היה קודם ראש ישיבת וולוז'ין. והנה עובדה המשיחה לנו, כיצד התהלך ר' חיים עם תלמידי הישיבה.

"נסענו יחד" – סח לי אחד מתלמידי וולוזי'ן לשעבר, מורה וסופר כיום – "מוולוז'ין אל תחנת הרכבת: ר' חיים ומשגיח הישיבה ואני. אצלי היו שני משאות כבדים. כשירדנו מהעגלה ליד אכסניה במרחק הגון מתחנת הרכבת, נטל ר' חיים אחד המשאות והתחיל נושאו לעבר התחנה. תוהה ונדהם ביקשתי להוציא מידו את המשא, ושפתי מגמגמות: כיצד יתכן, רבי… שכבודך ישא את צרורי?… אך ר' חיים לא הרפה ידו מן הצרור".

– אין דבר, – הוא אומר, – מה שייך? אתה תשא שנים ואני אלך ריקם?…

קשה להגיד, מה חשב ר' חיים על תנועת המהפכה באותם "הימים הסוערים". הרב דבריסק היה לפי יעודו ודרכו "יושב אוהל", איש שתורתו אמנותו, הממעט להכניס ראשו בעניני דעלמא. אבל בזמן שמוחו הגדול כולאו בד' אמותיו ומבקש את מזונו רק בגמרא ומפרשיה, אין לבו הגדול יכול להכלא כולו בגוילים העתיקים והכמושים, ועל כרחו הוא מזקיק עצמו אל החיים השוקקים. וכשיוצא ר' חיים מחדרו ובא במגע עם אחת מפינות החיים, מיד מתמלאת אותה פינה אור וחום, אשר יקרו מנפשו הנוגהת ומלבו השופע אהבה.

החיים גרפו פעם את ר' חיים שלא בטובתו לתוך זרם המהפכה. הוא נאלץ לצאת מחדרו הבודד ולבוא ולהשמיע דברו. והוא השמיעו לפי דרכו, כפי שאדם בעל לב גדול ותמים כמוהו יכול היה להשמיע.

הדבר היה בימי הדומה הראשונה, ערב יום-כיפור. כבר היתה שעת בין-השמשות. זה כבר נתאסף הקהל בבית-הכנסת. ר' חיים הלך גם הוא לבית-הכנסת. אותה שעה ניגשו אליו יהודים אחדים וסיפרו לו בחרדת לב, כי מחר יעמדו לפני בית-הדין הצבאי צעירים אחדים, שטופלים עליהם מעשה-התנקשות אשר נעשה בידי אחרים. בעיר מכירים אותם ויודעים שאין ידם במעשים כמו אלה. יהודים נכונים להשבע, כי חפים הצעירים מפשע. באקראי עברו במקום המעשה ונתפסו, בודאי יצא עליהם משמט מות. אם ר' חיים ועוד יהודים נשואי-פנים עמו לא יתנו עדותם עליהם כי אין עוון בם.

ר' חיים לא דיבר דבר והלך לבית-הכנסת. היהודים הלכו אחריו. החזן כבר עבר לפני התיבה והשמש דפק לתפילת כל-נדרי. אותה שעה עלה ר' חיים בצעדים מהירים על הבימה ועיכב את התפילה. הוא ציוה להביא גליון נייר, דיו ועט, וכאן, בבית-הכנסת, על הבימה, לפני תפילת כל נדרי הכתיב דברי שבועה שהנדונים נקיים מעוון. והוא גופו חתם על הגליון והחתים גם את "פני העיר". את נוסח השבועה שיגרו מיד אל שר הגליל. הטלגרמה-השבועה עשתה רושם כביר בבית-המשפט ורק בזכותה ניצלה נפשם של הנדונים.

קשה להגיד אם היה לו לר' חיים מושג ברור על "האחים והאחיות" (אנשי התנועה המהפכנית) ושאיפותיהם, אך לבו שהיה תמיד עם הסובלים לחש לו, כי רב היושר אצלם מאצל בעליהם, וכשהיו באים הבעלים האלה להרעיש עולם לפניו ולהתאונן על "האגודה" היה תמיד משיאם עצה לבלי להשתמש בכוח האַלָמוּת ולמצוא דרכי פשרה עם הפועלים.

ר' חיים סולובייצ'יק החזיק אצלו חבורת בחורים, טובי מוחין, מקובצים מעיירות שונות, שהוא גופו שנה להם פרקם. בימי המהפכה הרוסית "נכשלו" אחדים מתלמידיו. הם התחברו עם "אנשי המקלות" – כך היו קרויים הבונדאים בבריסק – והם גופם נעשות בונדאים נסתרים, חבריהם היראים, שנשמרו ממכשול, היו מביאים דיבתם לפני ר' חיים. אך תחת אשר יטה אוזן למלשינות ויקצוף על הנאשמים, היה מתרעם על מגלי האשמה ומוכיחם על פניהם שעברו עבירה חמורה בהלשינם על חבריהם. מאותם "הנכשלים" קמו אחרי כן עסקנים חשובים במפלגת ה"בונד".

בימי שהותי בבריסק לא היה הרב בעיר. הוא ישב אז באוטבוצק הסמוכה לוארשה, מקום נאות קיץ. כשבאתי כעבור ימים אחדים לוארשה סרתי בכונה תחילה לאוטבוצק – מרחק תחנות אחדות ברכבת – כדי לשחר פני הרב דבריסק. מלבד אשר חפצתי להכירו פנים אל פנים היתה לי עוד כונה: רציתי לדעת מה דעתו על האנטישמיות הכלכלית שהיתה רווחת בין עשירי ישראל בפולין.

ר' חיים דר בנוה-קיץ גדול ונאה, בדד בעבי יער-ארנים, מרחק כמה פרסאות מאחורי העיירה. על המרפסת ישבו יהודים זקנים אחדים וצעיר אחד ביניהם והיו גחונים על ספר. הייתי סמוך ובטוח, כי ר' חיים איננו ביניהם, ושאלתי: היכן הרב? אחד מהםף יהודי רחב-כתפים בקפוטה ישנה ומהוהה ובכיפה מרובבה לראשו, התרומם מעל הגמרא והסתכל בי ברוב תמיהה.

– זהו הרב – אמר לי יהודי אחר, במדדו אותי כמלוא קומתי.

הודעתי שאני שלוח ממערכת עתון ורצוני לשוחח עם הרב.

ר' חיים הביט בי במשנה השתוממות: מה לאיש מן העתונים אליו? אף על פי כן הזמין אותי לחדר מיוחד, ביקשני לשבת, ואף הוא ישב כנגדי ומקטרת בפיו, ועד שהוא ממצצה הכין עצמו לשמוע את דברי.

במלים קצרות סיפרתי לו דבר נסיעתי על פני ערים ועיירות, ואשר ראו עיני בהן, סיפרתי על מצבם הכלכלי של היהודים, על האנטישמיות הכלכלית של יהודים.

ר' חיים הקשיב לדברי ברוב ענין. אבל לא נתפעל ביותר. וגם אני לא ציפיתי כי דברי ירעישוהו. מה ערכן של עובדות מן החיים והסברתן בצדן בעיני אדם המחזיק בדעה שכל הפורענויות אינן מתרגשות ובאות אלא מחמת מיעוט יראת-שמים?

אבל לבו של ר' חיים היה גם הפעם גדול משכלו. הטראגדיה של האורגים היהודים בפולים שממאנים לקבלם בבתי-חרושת של יהודים נגעה עד לבו. כפי הנראה איננו קורא בעתונים ומעטה ידיעתו בכל המתרחש בעולמנו.

– סבורני, רבי, – אמרתי, – שלו נתעוררת אתה ורבנים אחרים אתך להקהיל את הגבירים, בעלי בתי-החרושת, ולשחרם מעט מוסר, היה הדבר אולי משפיע עליהם.

– הגבירים – הניע ר' חיים בידו – לא ישמעו לי. עיניך הרואות מי הם באי-ביתי – לא גבירים.

העפתי עין על חבורת היהודים שישבו על ספסל סמוך למרפסת והמתינו לשעת קבלתם אצל הרב. ואמנם לא גבירים היו אלה. קודם כבר היתה שעת-כושר בידי להכירם. אחד מהם היה משולח מארץ-ישראל; אחד – רוכל בפוזמקאות; אחד – רב מעיירה קטנה. כולם ודאי הוגיעו עצמם בטלטולי דרכים כדי לראות את "הבריסקאי". הם קמו ממקומם וחיכו בקוצר-רוח לגמר שיחתי עם הרב.

סיפרתי לרב בדבר בעל בית-החרושת ברונשטיין מטומשוב, האחד שהקים בשביל אורגיו היהודים בית-חרושת מיוחד ונולים ממוכנים בו. דבר זה גרם לר' חיים הרבה קורת-רוח.

– הנני מבקשך, – פנה אלי, – שתכתוב בעתון, שאם אנשים אחדים יקומו ויעשו יחד כמעשהו של בעל בית-החרושת מטומשוב, תצמח תקנה גדולה – מהם יראו אחרים ויעשו כמוהם. אחד אולי מתירא, מה שאין כן אחדים יחד.

כשראו המשולח והרב מהעיירה הקטנה ששיחתי עם הרב מבריסק עומדת בסיומה, נתקרבו אלינו. ר' חיים הוסיף לי ברכת פרידה וחזר וביקשני שכך אכתוב: אחדים יחד…

הבטחתיהו שכך אכתוב: אחדים יחד…

[א' ליטוין (שמואל הורביץ), יודיש נשמות
בעברית: נשמות בישראל, מיידיש: אברהם קריב, עם עובד, תש"ד]

מילות מפתח: סולובייציק, סאלאווייציק, סאלאווייטשיק

29 תגובות הוסף תגובה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s